סיפר לי אחד הבנים: בבית הכנסת ביישוב שלנו יש כמה גבאים. הם דואגים לאחזקה, לאירועים, ובעיקר להתנהלות התפילה: ל"כיבודים", לעליות לתורה וכדומה. מעניין להתבונן בצורת ההתנהלות שלהם, ולמצוא את ההבדלים בגישה של כל אחד.
יש גבאי שבמשמרת שלו הכול מתקתק: חמש דקות לפני פתיחת הארון כבר הפותח, מי שמוציא ומכניס את ספר התורה, עומד מוכן ליד ארון הקודש, והגבאי פוקח עליו עין אחת כדי לכוון שהוא יפתח את הארון בדיוק בזמן; שלושת העולים (בשני וחמישי) יודעים כבר מראש שהם עומדים לעלות לתורה, והשמות שלהם ושל אבותיהם כבר כתובים על פתק שנמצא בכיסו של הגבאי; וכמובן שאין מצב שלא יהיה חזן בכוננות ליד העמוד דקה לפני התפילה, ושבעל הקריאה יקבל תזכורת לפני הקריאה בתורה, למרות שמזה עשר שנים הוא קורא קבוע.
אבל כשהגבאי השני בתפקיד, הכול מתנהל אחרת - הפוך ממש: החזן (שעלה להתפלל באיחור של חמש דקות) כבר עומד ליד הארון. ורק אז, ברגע האחרון, נזכר הגבאי לשלוח מישהו לפתוח אותו, ותוך כדי הקריאה בתורה הוא מנסה לאלתר מי יהיה העולה הבא. וכל זה כאשר רק דקה לפני הקריאה הוא שם לב שהקורא הקבוע לא נמצא וצריך למצוא לו מחליף...
בסך הכול, זה הרי "בקטנה", ובית הכנסת מתפקד יופי. אבל בדבר אחד, אומר לי בני, אני מעדיף דווקא את המבולגן: הוא תמיד (אמנם ברגע האחרון) מעלה לתורה עולים משולי בית הכנסת, כאלה שאינם בולטים בתפילה, מי שאינם מגיעים בקביעות או נערים שרק לאחרונה חגגו את בר המצווה. לעומתו, המסודר מעלה משום מה תמיד את החשובים – תלמידי החכמים, ראשי הקהילה, כאלו שנוכחותם מורגשת מאוד בבית הכנסת. כמה נאה הוא המנהג השני, כמה מקרב, כמה נוגע ללב וכמה חיוב יש בו. וסיכם בני את דברי חוכמתו: "אני מעדיף בית כנסת מבולגן קצת שכולם בו שותפים לתפילה ולקריאה, מבית כנסת מסודר ומאורגן של העשירון העליון".
קרוב ללב
לאחרונה קראתי מאמר רפואי שחיבר אותי לנושא הגבאים.
ידוע כי רקמת שומן תת-עורי מכילה תאי גזע שעשויים לשפר תפקוד לבבי, ולכן נעשה בו שימוש רב בניתוחים של חולים עם אי-ספיקת לב. אולם כדי להגיע לתאים אלו יש לבצע ניתוח נפרד לשאיבת שומן לפני הניתוח הלבבי. הועלתה מחשבה להשתמש בשומן שמופרד מבית החזה כדי להגיע ללב בעת הניתוח ובדרך כלל משליכים אותו.
במחקר שבוצע לאחרונה הובא מודל של עכברים שבו נמצא שתאי גזע מרקמת שומן מבית החזה שיפרו תפקוד לבבי בעכברים עם אי ספיקת לב תוך שישה שבועות מההזרקה, בדיוק כמו רקמת שומן תת-עורי. זה הוביל למסקנה שהשימוש בשומן של בית החזה יכול למנוע את הצורך בניתוח נפרד למטרה זו.
ונחזור לראשונות: יש חלקים בגופנו שנראים לנו נספחים, לא חשובים כל כך, אולי ראויים אפילו להידחק הצִדה. אך אילו היינו בוחנים ומתבוננים בהם פנימה, היינו רואים עד כמה הם קרובים ללב וחיוניים ממש לתפקוד של אותו הלב שבגוף האומה. כן, כן – אלה שנראים שולי החברה - שיושבים בפינת בית הכנסת, לא בולטים לעין, אולי אף עלומים, תפילתם חודרת לב ובטן.
המוזיקה של המילים
ועוד בעניין חדרי ניתוחים: מחקר שפורסם לאחרונה ממליץ לחשוב פעמיים לפני לחיצה על המתג שמפעיל את מערכת השמע, וזאת עקב חשד לכך שמוזיקה מסוימת עלולה לעורר בעיות תקשורת בין אנשי הצוות בחדר הניתוח.
עורכי המחקר הציבו מצלמות ומיקרופונים בנקודות שונות בחדרי הניתוח, כדי לעקוב אחר התקשורת המילולית והלא-מילולית בין חברי הצוות המנתח, ואספו כארבעים שעות של הקלטות וצילומי וידיאו. והנה, נמצא כי כאשר מושמעת מוזיקה, אנשי הצוות נאלצים לעתים לחזור פעמיים על ההוראות שהם מחלקים - למשל בעת שהכירורג מבקש מאחות למסור לידיו כלי ניתוח מסוים - מה שהאריך את מהלך הניתוח. במקרה אחר נשמעה אחות חדר הניתוח חוזרת ומבקשת מהמנתח הבכיר להנמיך את הווליום, משום שלא הצליחה לשמוע את עצמה סופרת בקול את מספר הספוגיות שנעשה בהן שימוש במהלך ניתוח.
ומהצד השני, ישנם לא מעט מחקרים שמראים כי מוזיקת רקע דווקא מסייעת לכירורגים להיות ממוקדים ורגועים בזמן הניתוח. מחקרים אחרים מראים שהמוזיקה יכולה להועיל לעבודת הצוות בחדר ניתוח שיש בו, באופן כללי, הרבה רעשי רקע, ושהיא משפרת את הריכוז של כל הנוכחים.
ייתכן שהדבר תלוי בסגנון המוזיקה ובעוצמת הקול. וזה מוביל אותי לנושא של חינוך ילדים. שם הסגנון והמוזיקה ועוצמת הקול זה כנראה מה שקובע, יותר מהתוכן.
מכירים את הסיפור על "טאטע שיק מיין הויזן"? מסופר בבחור יהודי שלמד בישיבה במזרח אירופה רחוק מהבית. עם בוא החורף הוא שלח מברק להוריו הרחוקים ובו ארבעת המילים הנ"ל: "טאטע שיק מיין הויזן" – אבא, שלח לי את המכנסיים. האב קורא ומתפוצץ מכעס, וניגש לאשתו ואומר: ראית מה החצוף כתב לנו? והוא קורא בקול תקיף: "אבא, שלח לי מכנסיים!". איזו חוצפה! איזה חינוך הוא קיבל! אני לא שולח לו כלום. האם מרכיבה משקפיים של אמא, ניגשת לקרוא את המברק ואומרת לבעלה: "טעית, לא קראת נכון". ואז היא קוראת בקול רך כקנה: "אבא [אהוב], [אנא], שלח לי [בבקשה] מכנסיים [קר לי]". והאב כמעט בוכה מהתרגשות. הכול עניין של ניגון.
לתגובות: drchana2@gmail.com