'אחותו של הנגר'
מירה מגן
הוצאת כנרת זמורה-ביתן
319 עמ'
את 'אחותו של הנגר' אפשר להגדיר בשתי מילים: ספר שכול.
סיפור חייה של הגיבורה, נאווה, נע סביב השכול שחוותה (בעלה ובנה נהרגו בתאונה) וסביב ניסיונותיה לדחות את החיים שאחרי עד כמה שאפשר.
היא משנה את סגנון חייה וממעצבת פנים מצליחה הופכת לקופאית בסופר קטן, בתקווה שבכך יצטמצמו מגעיה עם החיים למינימום. אבל עברהּ שב ומציף אותה בזיכרונות כאובים.
נאווה מחליטה גם בצעד יוצא דופן לעבור מביתה לדירה קטנה בדיור מוגן. החלטתה המתמיהה נתקלת בהרמת גבה של הסביבה והדיירים המבוגרים, אבל היא מסבירה את עצמה להם במילים פשוטות: "אני בת שלושים ותשע... אבל בפנים, בנפש, תאמינו לי, אני דומה לכם יותר ממה שאתם חושבים. אתם שואלים במה אני דומה לכם? בזה שעיקר החיים שלי כבר מאחוריי" (עמ' 25). נאווה מתעקשת לקדש את השכול ולתפוס מחסה מאחוריו. מבחינתה העיקר כבר מאחוריה, ועל כן יש לדחות את ניסיונות משפחתה שנותרה להחזירה לתלם. גם את יופייה שעדיין ניכר היא לא מטפחת ומסרבת להתאהב בשנית.
אלא שעקשנותה ההחלטית של נאווה נתקלת בעקשנותם של החיים להחזירה למציאות. גם בדיור המוגן, במקום שהוא כביכול קצה העולם, נאווה לא יכולה לברוח משינויים שאט אט פותחים את לבה, שלב אחר שלב. קשישות תאומות בשם בילי וצילי מספקות לה הומור וחדוות חיים, אחיה הנגר משמש לה אוזן קשבת, ויואב, בחור שהיא מכירה בדרך לא צפויה, מצית אצלה ניצוץ שחשבה שכבה.
נקודת התורפה שבספר נעוצה בעיקר בסגנון כתיבתה של מגן. אופי הכתיבה הוא ציני בעיקרו, וחסרה בו תחושת הכנות שאופיינית לספרים שעוסקים בנושאים כאובים. הספר מעניין, קולח, עשיר בדימויים ועשוי טוב, אך אם מגן הייתה מסגננת את סיפורה באופן מציאותי יותר הייתה נוצרת תחושה עמוקה יותר של אמון.
ולמרות זאת הספר מומלץ מאוד, גם למי שנרתע מסיפורי שכול. כי אין זו ספרות שכול מקובלת, אלא ניסיון להגיד דבר או שניים על החיים שבחוץ.