אם היינו
גידי גוב
בתקופה האחרונה אני מרגיש שיממון מוזיקלי מסוים. לא, לא שלא יוצאים כאן דיסקים טובים.
יש אמנים נהדרים שאני מגלה בימים האלה (תרשמו: יוסי נטיב) ויש גם אלבומים חזקים. אבל עדיין, חסרות כאן קלאסיקות בסדר גודל כלל-ישראלי. משהו עם ארומה של פעם. משהו שיישאר בפלייליסט האישי שלי גם אחרי שאסיים לכתוב את הביקורת ואשלח אותה לתיקיית "בשבע תרבות" במחשב.
כלפי גידי גוב יש לי - כמו רובכם, אני מניח - רגשות מעורבים. מצד אחד, עולם הערכים שלנו שונה באופן מובהק ביותר. מצד שני, קשה שלא להעריך את פועלו המוזיקלי. הוא עמד בפרונט של קלאסיקות מדהימות כמו "שלל שרב", "יש אי שם" ו"מי תרצי", ואת זה אי אפשר לקחת ממנו. יש לו כישרון לבחירת שירים (שהרי אינו אמן יוצר), וגם אם הביצועים שלו קרים במידת מה, עדיין יש בהם גם משהו ארצישראלי, שורשי, כזה שכבר קשה למצוא היום.
'אם היינו', אלבומו החדש של גוב, יוצא לאור כעשור אחרי אלבום האולפן המקורי האחרון שלו, 'בקצה ההר', שאת מחציתו כתב עמיר בניון. הפעם גוב הלך על כותבים קצת פחות מפתיעים, ועל החומרים חתומים אמנים כמו איתי פרל, יהלי סובול, רונה קינן, שילה פרבר, חמי רודנר ועוד. יש בכך חוסר תעוזה מסוים; אבל מצד שני, בגילו ובקילומטרז' שלו - תעזבו את גוב מתעוזה. כי בשורה התחתונה, האלבום החדש שלו לא מפתיע, לא מייצר מהפכות - אבל הוא פשוט טוב. גוב נשמע ממרומי שנותיו מפוכח, שבע, נוסטלגי, ובעיקר רגוע. השירים המצטיינים כאן הם "מחר" - בלדה אופטימית מתקתקה; "ארץ תכלת לבנה" היפהפה, שנשמע כמו קלאסיקה מהאזנה ראשונה, "פרימה" הסיפורי והציורי, ו"אדם מביא" הלירי והעגום.
ייתכן מאוד שזהו אלבומו האחרון של גידי גוב, שהעיד על כך שהוא לא אוהב במיוחד לבלות באולפני הקלטות. בתור אלבום אולי-אחרון, וגם סתם בתור אלבום של אדם באמצע שנות ה‑60 לחייו, הוא נשמע כמו אקורד סיום מכובד - ובעיקר נינוח - לקריירה מוזיקלית מרתקת.