מה יותר טבעי מלהתארח בנחלתו של יוסף הצדיק, אחד מהאושפיזין. אנחנו מתאשפזים ביישוב שבי שומרון, בבית הוריו של יוסי דגן, ראש המועצה האזורית שומרון, המשקיף על פני הרי חומש וצפונה.
מאז גורש מביתו בשא-נור, מתגורר יוסי בקרוואן בשכונת המגורשים בשבי שומרון, יחד עם אשתו ושלושת ילדיו. האורח שלנו הוא דוד חי בן ציון (צרויה) שבימים אלה חוגג שנה בארץ, מאז עלה ארצה מצרפת הישר אל היישוב יקיר בשומרון.
עלייה בהמתנה
נראה שזו לא הפעם הראשונה שבה השניים נפגשים, והם מתאמצים להיזכר מתי הייתה הפעם הקודמת, עד שיוסי נזכר: "הכרנו לפני בערך שנה וחצי, בשבת סמינריון למשפחות שמתעניינות בעלייה ארצה. כבר אז נהיה בינינו קשר טוב". כשאני שואל את דוד מה גרם לו לעלות ארצה, הוא מסביר שהעלייה הייתה דבר שכל הזמן היה מונח אצלו בראש. "נולדתי וגדלתי בצרפת. אחרי שסיימתי את לימודי התיכון, החלטתי להתגייס לצה"ל. נרשמתי למכינה קדם-צבאית בקריית ארבע, אבל בפגישה של מנהל בית הספר עם ההורים שלי, הוא נשמע להם קיצוני מדי. ההורים לא הסכימו, אז בסוף נשארתי בפריז. התחתנתי ונולדו לנו ארבעה ילדים. אחרי כמה שנים פגשתי את הרב שלום ואך מעמותת 'קהילות ישראל', ושמעתי על התוכנית שלו להעלאת יהודי צרפת ארצה. כשפגשתי אותו אמרתי לאשתי: זהו, עוזבים את הכול ועולים ארצה".
אז איך השומרון נכנס לתמונה, אני שואל את יוסי. "בשומרון אנחנו מחפשים משימות לאומיות מעבר לעיסוקים השוטפים. לפני שנתיים בערך, כשראינו את המצב בצרפת, הבנו שהולך להגיע גל של עלייה והחלטנו שאנחנו רוצים להירתם לזה ולקלוט אותם", הוא משחזר. "מי שעולה מצרפת הם אנשים גיבורים. זה לא פשוט לקום ולעזוב הכול. לבוא לשומרון זה עוד יותר מורכב. בתודעה השומרון נתפס כמעבר להרי החושך, הרבה יותר מאשר שאר המקומות בארץ. המטרה שלנו היא קודם כול לחשוף לשומרון. יש סמינריונים למשפחות שמתעניינות לעלות ארצה, אנחנו באים לשם, יושבים ומדברים איתם על השומרון. עושים חוגי בית, פותחים מפה, מראים וידאו. מה שאנחנו מציגים זה את הציונות, הקהילה – שמהווה מרכיב מאוד חשוב, בית הספר, הרב, מזכירות היישוב וגם מעלים את הנושא של הקרבה למרכז – נקודה חשובה בשביל לא מעט אנשים. מי שעולה לישראל מקבל סוג של אגרוף, והחיבוק הקהילתי מרכך אותו".
דוד נזכר בנסיעה המקדימה שלו ארצה חצי שנה לפני שעלה בפועל. "הייתה לנו נסיעה ארצה כדי לראות את כל המקומות המומלצים לעולים חדשים. ביקרנו ביקיר, בעלי, בחדרה ובקריית השרון בנתניה. גם לפני כן השומרון היה חשוב לי, כדי לעשות עלייה כפולה, גם לעלות לארץ וגם להתיישב בשומרון. אבל על ההתחלה כשראיתי את יקיר, את בית הספר, את היישוב, התרבות והקהילה, כבר לא רציתי לראות יותר משהו אחר".
ובכל זאת, לא היו קצת חששות שאולי זה מסוכן?
"בהתחלה פחדנו מאוד. כשבאנו בפברואר (חצי שנה לפני העלייה בפועל – י"א) נסענו באוטובוס ממוגן וזה היה מלחיץ. עוברים את המחסום ופתאום רואים רכבים עם לוחיות זיהוי פלשתיניות. בדרך כל דבר היה נראה חשוד. אבל כשאתה נכנס ליישוב, אתה מרגיש בתוך בועה. אנשים הולכים לבד בכבישים ואפילו עוברים מיישוב ליישוב, נוסעים בטרמפים, ואנחנו לא מבינים. בינינו היו דיבורים על איך הורים נותנים לילד שלהם לנסוע בטרמפים בגיל 12. אחרי כמה חודשים בארץ, כשהבן שלי מאחר להסעה לבית הספר, הוא עולה על טרמפ ונוסע לקדומים או קרני שומרון. מה שרואים או מרגישים בצרפת, לא מרגישים מכאן. זה עולם שונה לחלוטין".
בשומרון מדברים עברית
חבלי הקליטה הראשונים הצריכו סבלנות, משחזר דוד. "הגענו באוגוסט, הקרוואנים שלנו עוד לא היו מוכנים, שלחו אותנו למרכז קליטה בקריית ים. זה היה בזמן מלחמת 'צוק איתן'. ישבנו שם עם כל מיני אנשים נחמדים, עולים חדשים מאוקראינה, אתיופיה וכל מיני מקומות. היינו שם במשך שלושה שבועות עד שהקרוואנים שלנו היו מוכנים. כל שבת המועצה הייתה שולחת לנו אוטובוס במיוחד, כדי שנוכל לעשות שבת ביקיר".
"איך היישוב עצמו קלט אתכם?" מתעניין יוסי. דוד מפרגן: "יחד עם הקרוואן שלנו, קיבלנו גם משפחה מלווה שתייעץ לנו בכל התחומים. מעבר לזה, כולם קיבלו אותנו בצורה ממש חמה. לא הייתה שבת אחת בשלושת החודשים הראשונים שהיינו סעודה בבית, כולם הזמינו אותנו", דוד נזכר בהתפעלות. "ההורים שלי נשארו בצרפת, בארץ יש לי קצת משפחה, אבל הם רחוקים ואין לי זמן לבקר אותם. היישוב הוא ממש משפחה גדולה, אם יש בעיה תמיד יש אצל מי לדפוק בדלת ומי שיעזור או יסדר".
ובכל זאת, לא קל יותר לגור במקום אחר בארץ?
"זה הרבה יותר קל. יש לי בית באשדוד ובנתניה עם בריכה ואולם ספורט בבניין, שעומדים ריקים - אחד של חמותי ואחד של ההורים שלי. אני פה בתוך קרוואן בהרי השומרון, מול כלום. החלטתי לבוא לפה כי זה הכי חשוב, שעושים את זה עם ציונות ואידיאולוגיה", אומר דוד נחרצות.
גם הקליטה עצמה, אומר דוד, קלה יותר בשומרון. "כשהיינו בסיור בין כל המקומות האפשריים למגורים, הלכתי לבד לקריית השרון בנתניה, נכנסתי לבית הספר, ואחרי 30 שניות קלטתי מי צרפתי ומי ישראלי. הלכתי לדבר עם אחד מהם, לברר כמה זמן הוא כבר בארץ. שמונה שנים, הייתה התשובה. הם לא מדברים עברית, ואז אתה מבין שזה פשוט לא שייך. אשתי רצתה יותר את העיר ואת הים, אבל אמרתי לה שהחינוך של הילדים שלנו יהיה רק בשומרון".
דוד מנצל את הפגישה הבלתי רשמית עם ראש המועצה, ומבקש מיוסי לדאוג לכמה שיותר בנייה סביב היישובים, כדי לתפוס כמה שיותר שטח. יוסי עונה לו שהבנייה היא המלחמה הכי גדולה של המועצה, אבל למרות זאת נתוני הגדילה בשומרון מרשימים.
יוסי, איך אתה רואה את הישגי הקליטה בשומרון?
"כשאני מסתכל שנה אחורה ומשווה למצב היום, המשפחות מדברות ברובן עברית, אנשים עובדים, הרבה מאוד מדברות על קניית בית ביקיר. זה אומר כמעט הכול. השותפות הזאת עשתה הרבה טוב ליישוב עצמו, והראיה הכי טובה להצלחה היא כמות היישובים שפונים אלינו בבקשה לקלוט אליהם עולים מצרפת. כשעבדנו על הקבוצה השנייה שהגיעה לפדואל, כבר היה הרבה יותר קל. זה כמו כדור שלג".
דוד מציין שהקהילה של יקיר עזרה לא מעט לקהילה של פדואל שעלתה בקיץ אחרון. בערב הכנה לקליטה של המשפחות בפדואל, הגיעו שתי משפחות מיקיר כדי להסביר מה עבר עליהן. גם כשאותן משפחות הגיעו ארצה לבקר, רוב הביקור היה ביקיר אצל משפחות העולים. "במהלך חודש פברואר האחרון, כל יום רביעי הם באו אליי. הייתי בבית לארוחת בוקר וקיבלתי את כל המשפחות. זאת הייתה התרומה שלי לקבוצה הזאת. מתי שצריך, תמיד שמח להיות שותף במשימות", הוא אומר.
כשאני מתעניין אצל דוד איפה הוא רואה את עצמו בעוד עשר שנים, יוסי מציע לו בחיוך את תפקיד סגן ראש המועצה. דוד לא ממהר לקפוץ על המציאה, ומסביר שהחלום שלו הוא דווקא לבנות את ביתו על אחת הגבעות הקרובות ליקיר, עליהן הוא צופה מהקרוואן שלו. קשה שלא להתפעל מהמעבר החד שדוד עשה מפרבר עירוני ויוקרתי ברובע התשיעי של פריז אל קרוואן בשומרון, ושנה אחרי כן הוא כבר רוצה להקים גבעה חדשה. עם כוחות כאלה, אולי בכל זאת האפשרות לפגוש את העולה הטרי מצרפת בעוד כמה שנים בצומתי הנהגה אינה כה מופרכת.