ייתכן שבעוד ימים אחדים, בנאומו הצפוי בעצרת האו"ם, יודיע אבו-מאזן על ביטול הסכמי אוסלו או חלקם.
זאת תהיה כנראה הפעם הראשונה שבה מצליח אדם להרוג אות מתה.
אם המהלך יעלה יפה, האיש כנראה ינסה לבטל גם את הסכם מינכן, את הסכמי שביתת הנשק מ‑1949 ואת תעודת חבר הליכוד של שאול מופז. בכל אופן, במלאות כ"ב שנים להסכמי אוסלו ולרגל ביטולם האפשרי במהרה בימינו, פצחתי במדור הקודם בהעלאת קטעים נבחרים מהעיתונות הישראלית המרכזית של הימים ההם. לפניכם החלק השני של הצלילה לארכיון. הכתיב והפיסוק בכל הציטוטים הם במקור.
שלושה ימים לפני ראש השנה תשנ"ד, ויום אחד לפני טקס החתימה בבית הלבן, הופיע בעמוד הראשי של עיתון 'חדשות' ז"ל טור קצר מאת העורך יואל אסתרון. הטור, סוג של מאמר מערכת שנכתב בפורמט של שאלות ותשובות, מלמד לא מעט על הלך הרוח של השמאל המרכזי באותה תקופה. "זה קורה מהר מדי? כן", כתב אסתרון, "ערפאת הוא איש נתעב? כן. הימין צודק באזהרותיו שההסכם רעוע? כן. השמאל מעדיף להתעלם מהחסרונות של מהלכים חפוזים? כן". וכן הלאה וכן הלאה, רצף של הסתייגויות וחששות, ובשורה האחרונה מגיעה המסקנה הבלתי נמנעת: "אתה בעד ההסכם? כן".
כזה היה רוב השמאל הישראלי לפני 22 שנים: אוהב את השלום אבל מסתייג מהפרטנר. אש"ף של אותם ימים, מנקודת מבט ישראלית, היה שקול כנגד חמאס של ימינו, למעט מגרעת אחת בולטת: האיש שעמד בראש הארגון. יאסר ערפאת, רב המרצחים הוותיק עם החיוך הנכלולי והמבט הפסיכוטי, לא הצליח לעורר אהדה רבה אפילו בקרב עיתונאי השמאל. ולמען האמת, הוא גם לא ממש ניסה. אפשר רק לשער שאם אבו-מאזן היה האיש שחתום על ההסכמים, אסתרון וחבריו לדעה היו רגועים הרבה יותר.
אבל גם האיבה האישית והחששות הכבדים לא מנעו מהיונים בפוליטיקה ובתקשורת לדבר בקול אחיד בזכות ההסכם. בעיניהם, המצווה הראשונה במעלה הייתה שינוי המצב הקיים. לא משנה עד כמה גדולה, מסוכנת וחסרת אחריות הייתה ההרפתקה. האובססיה לשינוי, האתחלתא דגאולה של משיח השלום, גרמה למחנה השמאל לעצום את עיניו ולצעוד קדימה לעבר התהום. וכפי שמעיד טורו של אסתרון – הוא עשה זאת מרצונו החופשי, מתוך הבנה מסוימת של המציאות אך גם התעלמות ממנה. אוסלו אולי יבוטל בקרוב, אבל הלך הרוח המשיחי הזה ממשיך להכתיב את סדר היום גם בשמאל המדיני של תשע"ו.
פתחלנד לשלום
לא כל התקשורת הישראלית העלתה הסתייגויות מההסכמים כמו אסתרון. היו גם כותבים שנכנסו לאופוריה מוחלטת, בעיקר אלה שחיו לפני כן בדיספוריה מוחלטת. "האם זה יצליח? ועוד איך יצליח!" הבטיח הנביא אורי אבנרי ב'מעריב', "תמיד האמנתי שהדרך אל השלום תהיה ארוכה, אך הדרך אל השלום תהיה מהירה מכפי שמעלים על הדעת. אנשי הכלכלה משני הצדדים כבר רצים קדימה, הבורסה קופצת, תכניות לרשת-כבישים ונמלי-תעופה בכל האזור כבר מונחות על שולחן-העבודה. החיים יעשו את שלהם" (12.9.1993).
ב'ידיעות אחרונות' לא נשארו חייבים. בגיליון יום הכיפורים (24.9), בעמודי ה"פתחלנד" (כך כונו עמודי האמצע במוסף לשבת, שבהם הופיעו טוריהם של כותבי שמאל קבועים), חגגה זיוה יריב את נפילתו של היריב הפוליטי. "ימתקו לכם רגבי עפרכם, מפלגות הימין", הספידה יריב בחדווה, "לרוע המזל, אין לכם ולנו ברירה, אתם קורבנות השלום. שכן בבחירות הבאות, לאחר פרוץ השלום, יגבה השלום את מחירו האכזר. אתם פשוט תתאדו, תימוגו ותתנדפו מן העולם".
ואילו חברה ל"פתחלנד" עמוס קינן הגדיל לעשות עם הווידוי המרגש הבא: "אני מתבייש לומר כמה אני אופטימי, כמה אני מאמין שהולך להיות שלום נהדר אפילו יותר ממה שחלמנו. לעניות דעתי, זה הולך להיות סיפור אהבה בין שני עמים... כי מדובר בשני עמים שסבלו נדודים, רדיפות וגלות, שני עמים חרוצים ואינטליגנטיים... אני מאמין ששלום זה, פשרה בין שני עמים על שותפות בכיברת-ארץ אחת, היה קיים כמישאלה כמוסה גם אצל הקיצוניים משני הצדדים. לדעתי, הם עומדים ליפול איש בזרועות רעהו – אויבו עד אתמול".
מדורו של קינן הופיע תחת הכותרת "צרור הזיות מפוכחות". לאור הדברים, וגם מתוך היכרות מסוימת עם הביוגרפיה של קינן, מותר לכולנו לפקפק במידת הפיכחון.
בלי פיצויים
פה ושם נמצאו בין כותבי הטורים גם מתנגדים ספורים לאוסלו, עיתונאים ופוליטיקאים. וזה מה שכתב על המתנחלים חבר כנסת בכיר מהליכוד: "אל תרחמו על יושבי ההר, אל תציעו להם פיצויים, אל תפתו אותם בדירות חלופיות. הם החלוצים האמיתיים של הדור הזה... בהחזיקם בהרי חברון המשקיפים אל ישובי השפלה, בקעת באר שבע וערד, בהר שומרון השולט על איזור החוף ובחבל עזה, בהציבם בו חיץ בין הרצועה העויינת לבין מצריים – הם המגינים עלינו ולא להיפך" ('ידיעות אחרונות', 8.9.1993).
מזהים את הכותב? הנה רמז: הבן שלו כותב היום בעמודי הדעות של אותו עיתון. עוד רמז? מדובר בראש ממשלה לשעבר שגירש יהודים מחבל עזה, הציע להם פיצויים ואף ניסה לפתות אותם בדירות חלופיות.
חג דירה חלופית שמח לכולם.