ועכשיו יבואו המילים, והם יבואו בהמוניהם, מלאי סימני קריאה, כותרות יצַבעו באדום וסימני שאלה יוצבו בשולי המשפטים. יהיו שיזדעזעו, יהיו שיגנו, יהיו שיאשימו, יהיו שיקראו לתגובה, יהיו שיחפשו מילים לנחם.
בעמודים הפנימיים יספרו על איתם ונעמה, אנשים נפלאים חכמים ורגישים שחזרו ממפגש חברים באלון מורה, בימים הקרובים ינסו לתת מילים נוספות, מתפלמסות, רחומות, ידברו על מספרים, מאז קום המדינה 29 זוגות נרצחו והשאירו ילדים, עשרות ילדים גודלו ללא הורים, ישאלו מה עושים, איך מספרים, איך מגדלים אצל הסבא וסבתא או אולי אצל הדודים, להישאר בבית ההורים או שלא, שאלות שכבר נשאלו וכל משפחה מצאה את התשובה שלה.
אבל, אף אחד לא ימצא את המילים להבין את ניצן יצחק בן השבע, שעוד היום בבוקר נענע את ארבעת המינים בהתרגשות של ילד ואבא הסביר לו איך מחזיקים ואמא הסתכלה בעיניים מתפעלות, ומחר הוא יקום ליום הראשון בחייו שבו אין לו למי להגיד אבא תראה, ואמא תשמיעי.
ואף אחד לא ישאל ולא יכתוב על מתן הלל, הגדול, בן התשע, שכלום בחיים שלו לא יהיה כמו שהיה. ולמרות שהוא שכבר יודע כל כך הרבה על הכל, את הלימוד הכי כואב של חייו הוא לא יוכל לעשות עם אבא, ולמרות שהוא בן תשע הוא כבר חושב על הבר מצוה שלו ועכשיו הוא כבר יודע שיהיו שם המוני אנשים, קרובים ודודים, חברים ושכנים, אבל לא יהיה מי שיגיד ברוך שפטרנו וכשהוא ישא עיניים אל עבר עזרת הנשים לא תציץ משם אמא עם חיוך של אימון וביטחון.
ולא ימַצאו מילים להכיל את המחשבה שנטע אליעזר, שבארבע שנותיו קיבל חיבוקים ונשיקות למכביר ואלף פעמים אמא אמרה לו שהוא מתוק וערסלה אותו בתוכה, ואבא כבר הושיב אותו על ברכיו והראה לו צורת אות, וסיפר לו על מתיקות פסוקי התורה, וזהו, שום דבר מכל זה לא ימשך.
ואין לדעת אם יזכור את אותם רגעים שאמא התנמכה כדי להקשיב למשפט ארוך שאמר, ושאבא נתן לו להחזיק את המפתחות ברוב חשיבות. ואין לדעת אם יזכור את מראם ואת ריחם ואת צליל קולם.
ובימים הקרובים יקנו כל המצרכים הנחוצים לאיתמר, ויתרמו טיטולים ובקבוקים, מטרנה ומגבונים, אבל שאלה אחת לא תשאל, אף אחד מכל ממלמלי המילים הרבות לא יפנה מבט אל עיניו של תינוק בן כמה חדשים וישאל: נכון שכל תחליפי החלב לא טעימים כמו חלב האם?
כי פשוט אנחנו לא רוצים לשמוע את התשובה.
כי מי שקיבל חיבוק מאמא ומי שראה את בבואתו בעיניו של אבא, תמיד אבל תמיד יבחין בהבדל בין זה לבין התחליף.