ערב שבת חול המועד סוכות נורתה ירייה אל עבר סוכת שכנים שלנו הגרים שני בניינים ליד, הם ישבו סביב שולחן השבת עד שקליע חדר את קיר העץ של סוכתם.
"אושפיזינים" רבים הגיעו אח"כ לחקור, לתחקר ולצלם את סוכתם בעקבות האירוע .
כדור ירי זה הוא אחד משרשרת של אירועים הפוקדים את שכונתנו "נוף ציון" הנמצאת במה שמכונה "מזרח ירושלים" (רחמנא ליצלן) או בהגדרה חריפה ומאיימת יותר - בפאתי הכפר הערבי ג'אבל מוכבר, בשבועות האחרונים.
זריקות אבנים בממוצע פעם ביומיים. פעם אחת לכיוון ביהכנ"ס בזמן תפילת שחרית, בקת"בים- לפני שבוע חדר בקת"ב לבית ושרף חלק ממנו וכעת ירי על סוכה בזמן סעודת שבת.
עד כה, בחסדי שמים (ביטוי האהוב עליי), ללא נפגעים. שלא תבינו אותי לא נכון אין ספק שמתרחשים פה ניסים, מבחינה אמונית ניתן לראות במו עינינו את השגחת ה' ממש.
אולם מבחינה חברתית או פוליטית כל אירוע כזה כיוון שנגמר ברוך ה' ללא נפגעים מושתק או זוכה לכותרת רפה מעל דפי האינטרנט.
החוקרים הגדילו לעשות והגדירו את האירוע "כדור תועה", הגדרה שבעיניי גובלת בציניות וודאי בבריחה מלקיחת אחריות, בתור אדם פשוט מהשורה אני רוצה לשאול בתמימות, "מה זה כדור תועה? מי טעה? מי שירה אותו? רגע אולי בעצם הכדור עצמו באמצע הדרך תפס את עצמו, התחרט ורצה לחזור בתשובה? נו באמת... הרי הוא נורה והגיע לתוך סוכה בה ישבה משפחה בת 6 נפשות שבנס לא נפגעה מאותו "כדור תועה", אולי צריך להחזיר אותו לבעליו, השבת אבידה...
ולגבי המושג "ללא נפגעים" עולה בי צורך ותחושת מחויבות, בתור מי שגרה פה (באהבה ובשמחה) מזה 6 שנים לנסות ולהעביר את התחושות הקשות שעולות בתקופות מתח שכאלה בעקבות אירועים כאלה ואחרים גם כשאינם נגמרים עם נפגעים בגוף.
כי ברור לכולנו (על אף ההכחשה הטבעית) שקיימת פגיעה בנפש, פגיעה בתחושת הביטחון האישית, הכללית, פגיעה בתחושת יכולת התנועה, החופש והעצמאות. רמת החרדה והמתח עולה בקרבנו המבוגרים ובקרב ילדינו ומשפיעה על ההתנהלות והשגרה היומיומית.
זה נכון שגם מתפתחים ומתחזקים כתוצאה מכך דברים נפלאים- אחריות הדדית, קרבה, מעורבות, מסירות ועוד. כל התרחשות כאן מתחברת לפיגועי הטרור האחרים שמתרחשים סביב ומעצימה את תחושת הפחד והאימה לצד תחושת ההתחזקות והאמונה.
ובכל אלה אסור לנו לזלזל , אל לנו להוריד מהערך והעוצמה של ההתרחשות הנפשית והרגשית המתקיימת בחברה שנחשפת לפיגועי טרור בתדירות גבוהה.
וכמובן שההשלכות לכך ברורות- לקיחת אחריות ברורה של מקבלי האחריות (אתם שם למעלה) ונקיטת מדיניות של הרתעה אמיתית שאינה משתמעת לשתי פנים. כי אל לנו לחכות לאירוע בו יהיו גם נפגעים בגוף או בנפש ח"ו. וגם לנו- האזרחים הפשוטים, חסרי ההשפעה לכאורה –עלינו להיות מודעים לטלטלות הנפשיות העוברות עלינו ועל ילדינו, לתת על זה את הדעת וכשעולה צורך לדאוג לתת לעצמנו ולאחרים את ההתייחסות והטיפול המתאים.
ולקראת סיום, ברצוני לשתף בקולות שאני לעיתים שומעת מחברים או בני משפחה מאזורים "בטוחים" יותר, "נורמליים". ואודה שאלו גם קולות הנשמעים מתוכי (כמי שנולדה וגדלה בת"א): "מה אתם עושים כאן? תקועים שם באמצע הכפר שלהם? תצאו משם ונגמור את העניין".
די מהר אני עונה (שוב גם לעצמי) את התשובה הנדושה והאמיתית כל כך: "כל המדינה שלנו תקועה להם באמצע…"
אז לאן נלך?
