התחלה: לפני 40 שנה. נולד בניו יורק. בהמשך עבר עם משפחתו לניו ג'רזי, לשכונה שבה רבים מהתושבים יהודים. הוא בן בכור מתוך שלושה אחים. הוריו ושני אחיו עדיין גרים בארצות הברית, "הם עוד יעלו לארץ".
הורים: אמו חנה נולדה בימים שאחרי מלחמת העולם השנייה במחנה ברגן בלזן להורים אודים מוצלים מאש, שהיגרו לארצות הברית בשנת 1949. אביו הרב ריצ'ארד סימונדס נולד באנגליה ועבר עם משפחתו לארצות הברית.
ניצני רפואה: למד בבית ספר תיכון יהודי, וכבר כנער החל להתעניין בתחום הרפואה. "מגיל 15 התנדבתי בארגון שדומה במתכונתו למד"א. כנראה שמגיל צעיר נמשכתי לזה".
שנה בישראל: היה חבר בתנועת נוער ציונית-דתית אך לא ביקר בישראל. עם סיום התיכון החליט להצטרף לתוכנית לימודים מיוחדת לנוער יהודי אמריקני בישיבה באפרת. במקביל, איך לא, התנדב במד"א ירושלים. מעיד שזו הייתה בשבילו שנה מכוננת. "הידיעה שאני בישראל ממש ריגשה אותי".
מרגיש בבית: "איזו ארץ יפה. הרגשתי מיד בבית". התפעל מהחום האנושי של הישראלים. "בארצות הברית יש ניכור בין בני האדם, ופתאום כאן מרגישים כמו משפחה אחת גדולה. כולם מרגישים את השמחה והכאב של האחר". המחשבות לעלות לארץ החלו מתעוררות, אבל באותו שלב עדיין לא היה מוכן לכך.
עברית שפה קשה: "אמנם למדתי עברית בבית הספר, אבל בישראל שברתי את השיניים כדי לדבר עברית. באיזשהו שלב החלטתי לדבר עם כולם עברית בלי לחשוש משגיאות ובלי לשים לב למבטא הכבד שלי, וככה זה זרם יותר".
אקדמיה: לאחר שנת הלימודים החווייתית בישראל שב לביתו שמעבר לים. הוא השלים תואר ראשון בישיבה יוניברסיטי והחל בלימודי רפואה בתוכנית משולבת לטורו מאסטר קולג' בניו יורק והפקולטה לרפואה בטכניון בחיפה. במקביל הכיר את מי שלימים תהיה אשתו, שירה, ילידת קנדה וסטודנטית למינהל עסקים ומחשבים.
עלייה: שבוע בלבד לאחר נישואיהם עלו ארצה והוא השתלב בלימודי רפואה בטכניון בחיפה. "מההתחלה היה ברור לשנינו שאנחנו רוצים לחיות פה, בישראל". כזוג צעיר התגוררו בחיפה כדי להיות קרובים לטכניון ולבית החולים רמב"ם. בנם הבכור נועם נולד בארץ, "הוא צבר אמיתי".
חבלי קליטה: "עלינו יחד כזוג צעיר וזה הקל על הקושי שבמעבר לארץ חדשה". עם השלמת לימודי הרפואה חזרו לארצות הברית. שם השלים בהצלחה התמחות והתמחות-על בניאונטולוגיה.
ניאונטולוגיה: בחר להתמקד דווקא ברפואת ילודים ופגים. "זה תחום מרתק ומציל חיים, שכולל טיפול בתינוקות בריאים וגם טיפול בילודים חולים וכאלו שנולדו בשלב מוקדם מאוד". חש סיפוק אדיר בעבודתו. "אתה קם בבוקר ויודע איזו אחריות עצומה מונחת על הכתפיים שלך".
הכל נשאר במשפחה: כמוהו, גם שני אחיו הם רופאים. האחות ליסה עובדת כרופאה בבית חולים בארצות הברית במחלקת נשים בסיכון, והאח דניאל מומחה בנוירולוגיה ילדים. "להורים שלי ברוך ה' יש נחת כפול שלוש".
התמודדות: כשלבתו מלאו שנה וחצי היא הפסיקה לפתע ללכת ואובחנה כחולה בדלקת פרקים. היא טופלה במרכז רפואי בניו יורק. "בגיל חמש גילינו שבעצם יש לה מחלת צליאק. הטיפול שונה בהתאם והיא התחילה ללכת ולתפקד. היום היא אלופה בהתעמלות קרקע".
הלקח: "למדתי מזה שיעור שעוזר לי בחיים ובעבודה שלי. למדתי שלהורים יש כוח עצום להתמודד עם מחלות של הילדים שלהם. ראיתי בעיניים שלי נס גלוי: איך הבת שלי הפכה מבן אדם שמתקשה בהליכה ובתפקוד היומיומי לאלופה בהתעמלות ולאחת שעושה גלגלונים ספונטניים".
נוטש את סיר הבשר: לפני ארבע שנים עלה ארצה עם משפחתו. "הייתי רופא בכיר, הרווחתי מצוין וחיינו חיי רווחה כלכליים, אבל לאורך השנים החלום שלי ושל אשתי היה לגור בארץ. כשהילדים גדלו הבנו שאם לא נעשה את זה עכשיו - לא נעשה את זה אף פעם, ופשוט עזבנו הכול ועלינו לארץ".
ציונות: קבעו את ביתם בקרני שומרון. "יישוב נהדר. יש לנו שם חברים טובים ואיכות חיים". גרים בשכונת נווה עליזה. "יש לנו הרבה שכנים דוברי אנגלית. וגם בישראל הילדים יכולים סוף סוף להתנהל בחופשיות בלי השגחה וליווי צמוד בניגוד לחו"ל, שם חששנו כל הזמן מחטיפות".
החצי השני: שירה. מייסדת ומנהלת חברה שמעניקה יעוץ להקמה ופיתוח חברות היי-טק בארץ ובחו"ל. "אשת חיל אמיתית".
ילדים: ארבעה. הבן הבכור נועם (16) תלמיד בישיבת השומרון, אילן (13) לומד בישיבה התיכונית בשעלבים, והבנות יקירה בת ה-10 ודניאלה בת 8. "הילדים התאקלמו בארץ די מהר. שנתיים לפני שעלינו לקחנו או-פר, עובדת ישראלית, שדיברה איתם עברית וזה ריכך להם את ההתאקלמות בארץ".
לניאדו: חודש לאחר הנחיתה בישראל החל לעבוד בבית חולים לניאדו בנתניה. כאדם שומר תורה ומצוות, הוא רואה יתרון עצום בכך שבית החולים מנוהל על פי ההלכה. "אני עובד בשבתות וחגים ויש לנו מסגרת שמונעת מצבים של חילול שבת. מרגיש שזכיתי לעבוד במקום מאוד מיוחד, עם אווירה משפחתית וקשר מדהים בין הצוות והמטופלים".
סביב השעון: כרופא בפגייה נתקל בסיטואציות אנושיות מורכבות. "העבודה מאוד דינמית ומאתגרת. בטיפול נמרץ זו עבודה סביב השעון 24/7, כולל טיפול בתינוקות במשקל של 450 גר' בלבד". סיכוי הישרדות לפגים? "תלוי במכלול של גורמים, ביניהם משקל ובאיזה שבוע נולדו".
ניסיון אישי: כשבנו הבכור נועם נולד הוא אושפז בפגייה. "זו הייתה תקופה מורטת עצבים". משם למד על בשרו את הקושי בהתמודדות ההורים. "יש מצבים שיש סבירות גבוהה לנזק ליילוד. אנחנו תמיד אומרים להורים את האמת, אבל משתדלים להעביר מידע ברגישות, שיבינו את התמונה המלאה ולא יישברו או יתנתקו נפשית מהתינוק".
טיפול נמרץ: זהו תחום בו מתבצעות פרוצדורות טיפוליות, בחלקן מורכבות מאוד, כולל החייאות. בנוסף, יש צורך לקבל החלטות גורליות בטיפול בחולים שקטנים כמעט פי עשר מתינוקות רגילים. חלק מהמשפחות מבלות כמה חודשים איתנו בפגייה וכך נוצרים קשרים ארוכי טווח".
התנדבות: כאילו לא די בעבודתו האינטנסיבית בבית החולים, הוא מתנדב כרופא גם במד"א ובאיחוד הצלה, מעורב בהדרכה של החייאת ילודים וילדים במס"ר (מרכז סימולציה ארצי) וגם מדריך בקורס להשתלמויות במצבי קיצון. "למרות שהקריאות מגיעות לפעמים גם באמצע הלילה או בארוחות משפחתיות - יש בזה סיפוק אדיר".
אם זה לא היה המסלול: "אני לא חושב שיש משהו יותר מתאים לי מרפואה, אולי הדרכה ולימוד בתחום הרפואה".
ובמגרש הביתי:
הבוקר: משכים קום בסביבות 05:15. כוס קפה ויאללה, לדרך לנתניה. מגיע לבית חולים לתפילה במניין. משם נכנס למשרד ומתחיל ביום אינטנסיבי במיוחד בין מחלקות היילודים ופגיה/טיפול נמרץ. עורך ביקורים במחלקות, שיחות עם הורים, קריאת מאמרים מקצועיים וטיפול בניהול הפגייה. שב לביתו בסביבות 18:30 בערב. משתדל להשקיע זמן איכות עם הילדים, למרות שהעבודה כרופא כידוע, לא נגמרת לעולם.
דיסק ברכב: מבלה זמן נכבד ברכב במהלך הנסיעה לבית החולים ובחזרה, לכן בבוקר בהלוך נוהג להאזין לשיעור תורה, ובדרך חזור מאזין לתוכנה להקראת ספרים באנגלית. כשיש צורך משלים שיחות טלפון הכרחיות בענייני עבודה. מוסיקה? כמעט ולא. "ואם בכל זאת, מעדיף מוסיקה קלאסית ואקפלה יהודית".
השבת: במקרה שלא עובד בבית החולים, נהנה מעונג שבת אמיתי. "אני הולך לתפילות, שיעור דף יומי, סעודות שבת משפחתיות, לפעמים גם מצטרפים אורחים, יושבים יחד, אומרים דברי תורה, אוכלים, מדברים ונהנים".
אוכל: מתענג על המרקים והעופות ברטבים שונים, מעשי ידיה של אשתו. במטבח אוהב בעיקר לאפות. "הבעיה שהבת שלי לא אוכלת גלוטן, ולכן אני משתדל לאפות עוגות מיוחדות גם בשבילה". כיאה לאמריקאי, מומחה בהכנת ברביקיו.
מפחיד אותי: "אין פחד. בארץ אני מרגיש שהאמונה יותר עוצמתית ועמוקה, מרגיש את יד ה' בהכול".
דמות מופת: התשובה חד משמעית, "אשתי שירה". לאורך כל השנים עודדה ותמכה בהגשמת החלום שלי להיות לרופא. "למרות התורנויות בלילות, בשבתות ובחגים וההשקעה הנפשית והפיזית - היא תמיד דחפה ועזרה במה שרק אפשר. שירה מטפלת כמעט בכל הדברים בבית, עובדת במשרה מלאה, וגם מגדלת 4 ילדים מדהימים. אין כמוה".
פנאי: זמן פנוי? אין חיה כזו, אבל מקפיד לפנות זמן בערבים להליכות עם אשתו. "אני אוהב לעשות הליכה עם אשתי, ובמוצאי שבת לשחק הוקי עם חברים ביישוב".
כשתהיה גדול: "אטפל בנכדים". כרגע שמח בחלקו. "העבודה שלי כרופא והניהול של הפגייה, כולל העיסוק בקידום המחלקה ובניית פגייה חדשה ומשוכללת, ממלאים אותי. מודה כל בוקר על הזכות הגדולה".
rivki@besheva.co.il