ממשיך לשיר

כל אמן חווה משברים מפעם לפעם, אבל לא כל אחד חווה משבר שגורם לו לשקול פרישה מהמקצוע. היום כבר אפשר לספר שהמחשבה הזו עברה במוחו של אודי דוידי לא פעם בשנים האחרונות, בעיקר סביב צאת אלבומו החמישי "בן אהוב".

הוא ראה הצלחה, ראה במות, וחש שהגיע לסוג של מבוי סתום, בעיקר בגלל התחושה של "נו, הצלחתי. ועכשיו מה? המהות שלי בעולם היא לעמוד על במות ולקבל מחיאות כפיים? בשביל זה אני עושה את כל זה?".

במקביל, הקשר שלו אל הקהל היה עמום – אחרי הופעות הוא ברח, לא היה חשוף לפידבקים ישירים, ובאופן כללי לא היה מחובר לקהל עצמו. "בעיקרון, נורא מביך אותי לפגוש אנשים אחרי הופעה", הוא מסביר. "אני בורח מהר. אנשים ניגשים בהתרגשות כזו, וזה מביך. החבר'ה שעטפו אותי קיבלו את התגובות, ואני הייתי המון באולפן או על הבמה, ופחות פוגש ב'תוצאות'. רציתי לשמור את עצמי מגאווה, וזה היה לי נוח".

אבל דווקא הנוחות הזו גרמה לאותו משבר. מלבד מחיאות כפיים והערצה שטחית, דוידי לא ראה תועלת משמעותית בפעילות שלו. הוא החל להיכנס לדיונים עם עצמו אודות מהותו על הבמה. האם הוא סתם רוצה לעשות טוב לעצמו? סתם ליהנות ממחיאות הכפיים? והתהיות הובילו אותו למחשבות קיומיות אודות פעילותו בעולם המוזיקה.

ואז חלחלה התובנה. "פתאום הבנתי, גם בעקבות שיחות עומק עם לילך אשתי, שאני חייב לשמוע את החוויות של הקהל ולהבין שזה עושה טוב לאנשים, ברבדים משמעותיים מאוד. לילך ישבה והקריאה לי דברים שאנשים כתבו. למשל, אישה שטופלה כמה שנים בתרופות פסיכיאטריות - כשהיא נפגשה עם השיר 'כוון אותי', זה הוציא אותה מהתרופות אחרי 10 האזנות ביום. היום היא כבר בלי תרופות. שאלתי, מופתע: 'לילך, אז למה אתם לא מספרים לי את כל זה?'.

"כשאתה מרגיש שאתה לא יודע מה השליחות שלך, ותוהה האם השליחות מסתכמת באנשים מחייכים בהופעה - אתה חי בלי קרקע. אבל כשהתחברתי לתגובות הקהל, הבנתי שאני במקום הנכון. היתה גם תקופה שלא רציתי לתלות את אלבומי הזהב על הקיר. חבר שאל אותי למה אני לא תולה. אמרתי לו שזה נראה לי סוג של גאווה. הוא שאל 'אבל למה אתה תמיד מרגיש ככה? למה אתה בורח מהמקום שלך?' אמרתי לו שאין לי רצון שהילדים שלי יראו יותר מדי שכביכול אבא שלהם הוא מישהו אחר. זה מקום שאני נזהר מאוד לא להכניס הביתה, וגם לא לעצמי. לקח לי זמן עד שהבנתי שאין פסול בכך שהילדים יראו את זה. יש גם תעודות הוקרה שאגודות שולחות אחרי הופעות בבתי חולים. חשבתי לעצמי שאולי הילדים צריכים להבין שיש שליחות בעשייה שלי, מעבר לבמות ולתמונות בעלוני שבת. את אלבומי הזהב לא תליתי עדיין, אבל תעודות ההוקרה מונחות על השולחן. אני לא יודע למה התלייה של התעודות ואלבומי הזהב קשה לי עדיין".

מהמדבר לתל אביב ובחזרה

בטח כבר הבנתם. בתוך הנפש פנימה, לא פשוט לאודי דוידי עם מעמדו כ"אודי דוידי" במירכאות, למרות השנים הלא מעטות תחת אור הספוטים. אבל מבחינת ההצלחה, זה הרבה יותר פשוט. הוא עדיין אחד האמנים האהובים והמצליחים ביותר בשוק המוזיקה היהודית, הוא מייצר סביבו אהדה משמעותית, ובאופן כללי נראה שהעסק מתקתק באופן רציני ומקצועי. לאחרונה שחרר את אלבומו השביעי, "אורות גבוהים", שהצטיין בריכוז להיטי נשמה (כן, יש שילוב כזה) והצליח לייצר עניין ברדיו, ביוטיוב וגם במדיה החילונית.

תוך כדי, חוגג דוידי עשור לקריירה, אבל מסייג: "קודם כל, המילה קריירה קצת כבדה עליי", הוא מצנן את ההתלהבות. "מוזיקה היא לא ממש מקצוע, אלא נמצאת בין השליחות לבין משהו שהוא גדול הרבה יותר ממה שאדם יכול להבין. אני הולך לאן שאני נשלח. לכן זה לא קריירה - אני עדיין רוצה להתרגש מכל דבר שאני עושה, ולא רוצה להיות מונחה לפי תהליך מסוים".

נראה שאתה יותר מדי מונח בכללי התעשייה, מכדי להיות תמים כמו שאולי היית רוצה.

"אתה צודק. יש משהו שקצת מפריע לי בחוסר התמימות שלכאורה חייב להיכנס למקצוע הזה. אבל יש לי דרך לברוח מזה. אני גר במושב מעון, בספר המדבר, אמצע שום-מקום, ומסביבי יש משק חקלאי. כשאני רוצה להיות בתעשייה, אני מתניע את הרכב, שעתיים נסיעה ואני בתל אביב, עובד ונפגש עם עולם המוסיקה, מה שאתה מכנה 'תעשייה'. אבל כשאני בוחר אחרת - אני נמצא סביב הנוף שבחרתי לי. גם ההתנהלות הכללית לא תמיד טבעית לי. לא מזמן צילמנו קליפ ל'ראו באורי'. היה תסריט, הכל היה מוכן, ידענו מה עושים, הצלמים התכוננו והכל היה משורטט. בבוקר הצילומים קמתי ופשוט קיבלתי רגליים קרות. אמרתי ללילך 'אני לא עושה קליפ ברחוב'. באופן כללי אני אדם על הקרקע, לא מדומיין. לא אוהב לעשות דברים שחורגים מהנורמה. מה זאת אומרת ללכת ברחוב ולשיר, ואנשים יצטרפו אליי? אמרתי למנהל שלי 'תשאל את חברת ההפקה כמה צריך לשלם להם. תשלם לכולם, תבטל את הקליפ'. אז כן, יש לי בעיה. יש היום את הדסטארט ומן ריאליטי של חיי האמן בפייסבוק, ומאוד קשה לי עם זה. עדיין קשה לי עם הפרונטליות".

אבל מצד שני, אתה כן מעורה בתעשייה. אי אפשר להגיד שאתה פראייר שלא יודע מה ההבדל בין הפלייליסט של גלגלצ לבין מדיה פורסט.

"לא אעשה משהו בזמן שלא אהיה 200% בתוך התחום. אני לא מרחף בעולם המוזיקה, ואני בהחלט מנסה להבין את הכללים".

ומה היה הסוף עם הקליפ שרצית לבטל?

"בסוף לילך אמרה 'תעלה לאוטו, תירגע, יהיה בסדר'. היא יודעת להשבית אותי איפה שצריך (צוחק), והיא התחייבה שיוציאו את זה רק אם אהיה מרוצה. בסוף אהבתי את מה שיצא. גם התגובות ברחוב היו מדהימות. אנשים הלכו אחרינו ברחוב במהלך הצילומים. כל כך התרגשתי לראות אנשים חילונים ודתיים, מבוגרים וצעירים, שרים יחד 'כך גאולתן של ישראל'. לא האמנתי שזה מה שיהיה".

יש שוני די מהותי בין האלבום הקודם שלך, "מחכה לשקט", שהיה משפחתי ומכונס, לבין האלבום החדש, "אורות גבוהים", שמחזיר אותך לשירים היותר פריכים וקלילים.

"באלבום הקודם היתה אמירה. הרגשתי שזה המפגש שלי בין הבית לבמה. זה מקום שנמצא אצלי בהתמודדות כל הזמן - להיות בין המקום של האדם המוכר, לבין לצאת עם הילדים לפיצה ולהיות איתם נטו, ולא לשלב תוך כדי צילומים וחתימות. יש רגעים שבהם הייתי רוצה מאוד להיות האיש האנונימי הזה. לפעמים זה מתכתב בצורה לא פשוטה. האלבום הקודם ביטא אדם שמחכה לרגיעה בחיים. ונכון, האמנות ותעשיית המוזיקה הן ההפך מרגיעה. הן סערות. מאז ועד האלבום החדש עברה תקופה. חיכיתי לשקט, שיתפתי בזה את הקהל, ואז חזרתי למקום אחר".

מיהו שוקי האמיתי?

דוידי הוא איש של סיפורים. מדי פעם הוא קוטע את רצף הדיאלוג אחרי שנזכר בסיפור שיכול להעביר מסר מצוין מבחינתו. בהופעות הוא מרבה לשתף את הקהל בסיפורים ובפכים שנקרו בדרכו. הפעם יש לו סיפור קטן שהמחיש את מקום המוזיקה שלו בחייהם של אנשים שמעולם לא הכיר. "באחת הפעמים חזרתי הביתה מאוד מאוחר מהאולפן, ב-2 בלילה, וכמה ימים לא ראיתי את הילדים", הוא מספר. "הרגשתי לא טוב עם עצמי, ושאלתי 'אודי, מה אתה עושה? מה הדבר החשוב באמת?'. היתה לי התלבטות ביני לבין עצמי. בדיוק ראיתי מכתב שעליו כתוב 'לאודי דוידי'. פתחתי אותו, ואני חושב שקיבלתי את התשובה לכל התהיות שהיו לי. זו היתה אישה שכותבת שהיא ובעלה היו על סף גירושין, הלכו לטיפול זוגי כבר כמה פעמים, והשיר 'בתוך ביתנו', שמדגיש שהבית הוא המקום שלנו, למרות כל האורות בחוץ, נגע בהם. היא כתבה ששניהם שמעו את השיר, והחליטו שהם נלחמים על הבית שלהם. והם חזרו".

אבל מצד שני, עם כל הכבוד למשפחתיות, דוידי מודה שגם לו יוצא להיות מדי פעם שוקי. אם אתם מרימים גבה לנוכח השם, אז 'שוקי' הוא שם אחד השירים באלבום החדש, המתאר אדם וורקוהוליק שיש לו המון זמן לעבודה, אבל מעט מאוד זמן למשפחה.

"שוקי הוא לא שיר שנולד פתאום", מבהיר דוידי. "שוקי מתעורר כל בוקר לפני שאני קם, ואני במלחמה איתו כל הזמן. בלילה אני קובר אותו עמוק, וכל בוקר הוא מתעורר לפניי".

עד כדי כך?

"בעולם הזה, הטירוף חוגג. אנחנו מספיקים לשלוח מייל או ווטסאפ תוך כדי נהיגה, ומנהלים עשרה דברים בו זמנית במהלך חציית רמזור. משהו לא הגיוני בקצב החיים הזה. אנחנו מבטיחים לעצמנו שלא נעיר את שוקי בבוקר, אבל השוקי הזה מתעורר כל בוקר, עוד הרבה לפנינו".

וכמיטב המסורת, גם כאן יש לדוידי סיפור מיוחד באמת על שוקי – הדמות הגנרית כביכול. הפעם, שוקי האמיתי מופיע. "יום אחרי שיצא האלבום, התקשר אלינו איש עסקים מהמרכז. הוא סיפר ללילך שאודי כתב עליו שיר, ושאל האם אפשר לדבר איתו. לילך נבהלה מעט, ואמרה לו שהיא כותבת עם אודי את כל השירים, לכן אין סיכוי שהוא כתב שיר על מישהו. אם כבר הוא כותב על מישהו, אז זה בדרך כלל על אלה שכבר לא איתנו. כשהיהודי התעקש היא שאלה אותו לשמו, והוא ענה לה שקוראים לו שוקי. ואז נפל לה האסימון. היא אמרה לו שהאמת היא ששוקי הוא שם אקראי לגמרי, וזה לא מדבר עליו. אבל הוא בשלו, המשיך להתעקש: 'את לא מבינה, זה אני. אני יושב במשרד שלי, בקומה 14, בתל אביב, מעשן את הסיגר, ולא נהנה ממנו. מנסה לשכנע את אשתי שנצא לבית מלון, והיא מתחננת שנעשה חופשה קטנה, שרק אהיה בבית. בדיוק כמו בשיר. אני בטוח שמישהו סיפר לאודי עליי'. הוא סיפר לה שמהבוקר הוא שומע את השיר בלופ עם אשתו, והם בוכים וצוחקים על עצמם כאחד. כשלילך הסבירה לו שזה בוודאות לא נכתב עליו, הוא אמר: "אם כך, זה מסר משמיים שאני צריך להשתנות. עד לרגע זה לא האמנתי שיש לי תקנה. אם את דוברת אמת, זה סימן שכנראה יש לי סיכוי".

דיברת איתו גם בעצמך?

הוא צוחק: "אני אמור לדבר איתו, אבל כל פעם דוחה את זה, כי זה נראה לי מביך. באופן עקרוני, תמיד מביך אותי לקבל תגובות של אנשים על שירים. ברגעים האלה אני הופך להיות האדם הכי ביישן שיש".

עד כמה אתה עצמך שוקי, מ-1 עד 100?

"אני חושב שהיום הרבה פחות, אבל כל לילה אני עדיין מת מפחד שמחר הוא שוב יקדים אותי ויתעורר לפניי".

וכשהוא מתעורר בתוכך, מה זה אומר?

"זה אומר שבאותו רגע אני יוצא לאולפן, מתאם נגנים וסוגר עוד סקיצה. באותו רגע, תוך כדי ההקלטות, אני מנסה ללמוד בסדר לימוד הגמרא שלי. תוך כדי הגיטרה מקליטה ואני נותן הערות. והכל כדי להספיק ולהספיק. והתוך כדי הזה הוא מלחמה שעה-שעה. אני מנסה ללמד את עצמי שמה שלא הספקתי היום, אני יכול להמשיך גם מחר. זה משהו שלא היה בעבר. בעבר היתה הקמה של המשק תוך כדי כתיבת אלבומים, והופעות תוך כדי המלטות. אולי גם ההיווצרות של השיר 'שוקי' הכניסה אותנו לתובנות מסוימות, זה היופי שבכתיבה - אתה יכול לתת לעצמך הוראות תפעול תוך כדי כתיבה, ובצורת שיר.

"אני חייב להגיד לך שהייתי שוקי, 7 שנים אחורה. זה היה בתקופת הקמת המשק. זה לא היה ברמה של הכסף, אלא ברמה שרציתי מאוד-מאוד משק חקלאי. לא רציתי לוותר על החקלאות בגלל המוזיקה. אלה היו כמה שנים של עשייה מאוד אינטנסיבית. אני זוכר מקרה שהראל, שהיה בן 12 אז, ראה אותי בבוקר ואמר 'אבא, אני יכול לדבר איתך על משהו?'. אמרתי 'עוד מעט' וזה נסחב, ושוב בצהריים – 'אבא, אפשר?'. 'עוד מעט'. בארוחת הערב ישבנו כל המשפחה, ונזכרתי שהוא רצה להגיד לי משהו. 'הראל, מה רצית?'. 'לא, לא משנה'. הבנתי שהוא קצת כועס עליי. אמרתי לו שאני מבקש סליחה, ואמרתי 'תבין, אבא עובד קשה כדי שיהיה לך כל מה שאתה רוצה'. הוא אמר 'אבא, לא ביקשתי ממך אופניים חדשים או גיטרה חדשה. יותר חשוב לי שיהיה לי אבא לדבר איתו, מתי שאני רק צריך'. חטפתי כאפה מאוד חזקה מהשיחה הזו".

השילוב של דוידי בין משפחה לקריירה לא מסתכם בשילוב הילדים בשירה ובנגינה בדיסקים ובהופעות, אלא בעיקר בניהול האישי של לילך אשתו. היא מעורבת בקריירה שלו ברמה גבוהה, שותפה ליצירה, ונותנת את המילה האחרונה בכל הנוגע להתנהלות העסקית.

אני מניח שהניהול של לילך אשתך מאוד מועיל בקריירה. ובכל זאת, יש רגעים שבהם אתם חושבים שאולי עדיף להפריד כוחות?

אודי צוחק במבוכה.

אמרתי משהו מצחיק?

"כי זה באוויר, קלעת באזור. מצד אחד, הדבר הכי כיף שיש לי זה לעבוד עם לילך. החברים שלי צוחקים עליי שנראה כאילו יש עליי מן צ'יפ אלקטרוני - היא יודעת בכל רגע מה אני עושה ואיפה אני נמצא. הכי נוח זה שבפגישות עבודה בחוץ שיש לנו, אני לא חייב להיות הכי מפוקס, כי תמיד יש אותה. היא בפוקוס הרבה יותר טוב ממני. וגם בכל מיני חתימות עסקיות - היא תמיד מעורבת ובעניינים.  

"בשנים האחרונות, במסגרת הניהול העסקי אנחנו נעזרים גם בגורמים מבחוץ, כי אנחנו רוצים לשמור גם על הבית. את היצירה לא הצלחנו להוציא מהבית, והשלמנו עם הכיוון, אבל את הדברים היותר עסקיים אנחנו משתדלים להשאיר בחוץ. ובכל זאת, הגורמים שמולם אנחנו עובדים מרגישים מאוד בנוח עם לילך, אחרי כל כך הרבה שנים של שיתוף פעולה. אחרי הכל, היא מנהלת בנשמתה".

הצעות ממחוברים והאח הגדול

אחד ההישגים הבולטים של דוידי בעשור האחרון היה החדירה גם לשוק החילוני – גלגלצ, כתבות בערוץ 2 וכל הנלווה – ובד בבד גם לשוק החרדי.

האלבום 'אורות גבוהים' שזה עתה יצא, כבר הספיק לזכות בתואר 'אלבום השנה' ברדיו החרדי קול ברמה, שעד לפני כמה שנים לא השמיע בכלל מוסיקה יהודית מהסוג הזה. בקהל שלו ניתן למצוא לא מעט חרדים, ואפילו להופעות במגזר החרדי הוא מוזמן לא מעט. כל זה בהחלט מפליא ומשמח אותו בו זמנית. "לפני 10 שנים המוזיקה שלי שודרה רק בערוץ 7", הוא מספר. "היום במדיה פורסט אתה יכול לראות שבאותה שעה שיר ספציפי שודר ברשת ג', ברדיו דרום, ובמקביל בגלי ישראל וברדיו קול חי. מעבר לזה, אני יכול להגיד לך שכמעט ואין תכנית ריאליטי שלא פנתה אליי - מחוברים, האח הגדול VIP וכן הלאה. למוזיקה היהודית יש כוח לאחד בין העולם החרדי והחילוני. מוזיקה חסידית עדיין לא מצליחה לעשות את זה, ובטח שלא מוזיקה חילונית".

כאמן שהצליח לחדור למדיה החילונית - לאן הדבר המבורך הזה הולך? בתקופה האחרונה אנחנו רואים גם מהלך דו-סטרי, של חדירת מוזיקה ואמנים לא דתיים לציבור הדתי.

"אני חושב שזו שאלה מורכבת. מצד אחד זה מבורך. כשמשמיעים שירי תפילה ברדיו כללי זה בדרך לגאולה. אבל מצד שני אני שואל את עצמי עד כמה אנחנו עסוקים בלהביט החוצה? האם לא שכחנו להביט פנימה, אל הציבור שלנו? עד שאנחנו רצים באמוק מטורף כבר שנים לקרב רחוקים, מתי נשאל את עצמנו מה קורה עם החבר'ה הצעירים שלנו? לאן זה הולך? האם אנחנו בעליה עם הדור הצעיר, או שאנחנו חס וחלילה להיפך? לתחושתי, יש סיכוי שמרוב שרצנו קדימה, לא הסתכלנו מספיק לאחור. קח דוגמה. בן משפחה שלנו מתחתן בעוד כמה שבועות. משפחה שמנותקת מתורה ומצוות. הוא מתחתן עם בת לחברים ותיקים שלנו. משפחה דתית, עם מסירות נפש לעם ישראל ותורת ישראל. אין לך מושג איך אני מקנא בהם על חיי האמת שלהם. כבר שנים שלא התראינו. כששמעתי שהחתן, בן משפחתי, עומד להתחתן עם בתם, נזכרתי שתמיד היו לו ניסיונות להתקרב. הוא בדק בהודו, בא לשאול גם אותנו שאלות. היתה בי איזו שמחה שזהו, הוא מצא את מקומו, יקים בית של תורה. כשפגשתי את הזוג, הבנתי כמה טעיתי. בתם של החברים שלי נטשה את הדת אי שם בגיל התיכון, והזוג בכלל כבר גר יחד כמה חודשים... הנשירה הזו מטרידה אותי, מה גם שהיא קשורה לתרבות החילונית שמזדחלת לאט לאט לכיווננו".

לדעתך יש דרך להשפיע הבחירות התרבותיות של הדור הצעיר?

"אני חושב שזה דבר מאוד מורכב. קודם כל חשוב שנבין שאין תשובות ברורות, וצריך לצאת מתוך הנחה שאנחנו משתדלים. זה דור שהכל זמין ונגיש לו. אני חושב שהאפשרות היחידה להשפיע עליו זה לחבק אותו מצד אחד, ולהוכיח אותו בצורה הכי ברורה מאידך. אם רוצים לדבר עם הילד, צריכים לתת לו יד ולהגיד לו קודם שאתה אוהב אותו. ואז צריכים להסביר מה המוזיקה שהוא בוחר לשמוע גורמת לו. מוזיקה חודרת, היא מעבר להבנה. בדיוק כמו שהיא יכולה להשפיע על אדם חולה לטובה - כך מוזיקה יכולה להשפיע עלינו בדיוק במקום ההפוך".

כששולחים ילד לבית ספר שבו לחברים שלו יש סמארפונים ופייסבוק וכו', לצפות ממנו שלא יתחבר לתרבות הזו בגלל חיבוק או 'אני אוהב אותך', זה קצת נאיבי, לא?

"יכול להיות שזה נאיבי, אבל רואים שזה עובד. ואם לא עובד מיד, אז צריכים לזכור: גאולתם של ישראל קמעא-קמעא".

בלי הורדות, בבקשה

שוק המוזיקה היהודית, שדוידי היה ממבשריו בגל החדש, משופע אמנם ביוצרים חדשים ומוכשרים, אך מאידך, הרוב המכריע של אותם אמנים לא מתפרנס בעיקר ממוזיקה. דוידי שייך לאלה שבהחלט מצליחים להתפרנס ממוזיקה, אבל גם הוא מרגיש את הקושי.

אחד הדברים המטרידים בהקשר זה הוא הצריבות, או בשמן המודרני יותר, הורדות. "שעות ספורות אחרי שהאלבום מגיע לחנויות, יש כל מיני 'אידיאליסטים' שמעלים את האלבום המלא להורדה", הוא מתנסח בעדינות, ואז יורה את החץ: "הם חוטאים ומחטיאים בזה ציבור שלם בסופו של דבר. בעידן האינטרנט זו בחירה האם ללחוץ על כפתור ה'רכישה', ובכוונה אנחנו מוכרים באינטרנט במחיר מוזל כולל דמי משלוח, כדי להקל על הציבור, או ללחוץ על כפתור ה'הורדה'. הבחירה בין לצאת צדיק לבין לצאת עם סימני שאלה".

יש טענה שזה מן דבר האבד, ומותר הלכתית להעתיק או להוריד.

"נכון, יש טענה שזו אבדה ששטפה הנהר. אני באמת לא עומד במקום של לחלוק על פסקים כאלה או אחרים, כי מי אני בכלל, אבל בוודאי אני יודע שזה דבר שמזיק למוזיקה, ולאורך זמן זה יהיה דבר שמאוד יצטערו עליו".

למה האיסור שלך להוריד לא ממש נחרץ?

"בעיקר בגלל ההרגשה שאתה נוגע במקומות הכי רגישים בלבבות. אז אני לא יכול להגיד 'אני אוסר לצרוב ולהוריד', אבל מצד שני אני מצפה בהחלט שירכשו כדי שנוכל להמשיך ליצור. אלה עלויות מטורפות - מאות אלפי שקלים לכל פרויקט".

היום אפשר להרוויח בכלל מדיסקים?

"בסופו של דבר אלבום הוא דבר רווחי, ולא פחות רווחי במובן הרוחני שלו, של מה שזה עושה בעולם".

והאימפקט הרוחני, בין הלבטים והקשיים במקצוע, הוא בסופו של דבר זה שנותן לדוידי את הנחמה האמיתית. "אני לא אוהב להשתמש בביטוי שליחות, כי המילה הזו קצת גדולה עליי, אבל זו התחושה במקרים רבים", הוא אומר. "חוויתי לא מעט דברים בהופעות בפני חולים, אבל מקרה אחד נחרת לי בראש במיוחד. בדרך כלל אנחנו מגיעים לבתי חולים, אבל פעם אחת קיבלתי בקשה קצת מוזרה - להגיע לביתה של חולה סופנית, אם למשפחה ברוכת ילדים. היא ביקשה להיות בבית ולא בבית החולים, כדי שאת התקופה האחרונה בחייה היא תבלה עם בעלה והילדים. להיכנס לבית כזה – לא קל, ואפילו מפחיד ומלחיץ. לא ידעתי אם אצליח לעמוד בזה. אני זוכר את עצמי מתפלל 'ריבונו של עולם, תן לי את הכוח. מה אגיד?'. בבית חולים קצת יותר קליל, יש רופאים ואנשים, אבל בבית זה אחרת.

"הגעתי. הילדים היו קצת נבוכים. ניסיתי לזרוק כמה בדיחות ולשחרר את האווירה. האמא בקושי הצליחה לדבר. התחלנו לשיר ולעשות קצת שמח. ביקשתי מהילדים שייכנסו ויצטרפו לאווירה. כולנו שרנו ורקדנו, עד שבשלב מסוים הבן הגדול ברח מהחדר והתפרק מבכי בחוץ. כשסיימנו ניגשתי אליו וחיבקתי אותו. הוא בא אחריי לאוטו, ושאלתי מה קרה, ולמה הוא התפרץ כך. הוא סיפר 'לאמא נותרו כמה ימים בודדים לחיות. כבר שנה שלא ראיתי אותה מחייכת, בין כל הטיפולים והסבל. רק עכשיו זה קרה. היא חייכה ממש'. היא נפטרה באותו לילה. הנקודות האלה מאפסות אותי ומכוונות למקום אחר. אלה נקודות חובה כדי לשרוד במקום הזה. זה בלאנס שנותן כוח לא נתפס. לא נתפס בכלל איזה כוח יש לשיר וניגון. וזה בעצם מה שמשאיר אותי מחוץ למחשבות על פרישה ומקומי בעולם".