ערב אחד, לפני 34 שנה, הוריי הלכו למסיבה של מפלגת הליכוד שאמא שלי ארגנה.
במהלך המסיבה אבי חש ברע ויצא החוצה לשאוף אוויר נקי. סבא שלי יצא להתאוורר איתו והיה לצדו כשאבי התמוטט ונפל על הרצפה. למרות מאמצי ההחייאה של סבי, אבא שלי, שחטף דום לב קשה, נפטר מאוחר יותר בבית החולים. הייתי בת חמש. אמא שלי השכיבה אותי ואת אחותי במיטה שלה ושל אבא ואמרה: אבא מת. וזהו. מאותו רגע נולדה בי ילדה חדשה. את הקודמת אני לא מכירה. היא נשארה לשכב שם במיטה.
חיים שלמים אני מנסה לחיות. חיים שלמים אני מנסה לנשום נשימות פשוטות, שפחד ועצב לא מהול בתוכן. לפעמים אני מצליחה ולפעמים לא. שנים אני מנסה להרפות מלהאשים את אבא שלי בכל החסרונות שלי. הכאב שחי בתוכי, שכועס, שאני כלל לא מכירה את האיש הזה, שחצי ממני זה הוא, מסרב לעזוב.
מדי פעם אני מספרת לעצמי שגדלתי ויש לי משפחה, ששרדתי את הפרידה ממנו. ואז, בשנייה אחת, הפצע נפער בתוכי מחדש, בלי שליטה, ומחזיר אותי לגיל חמש. אם זה ביציאה בערב עם בעלי, כשדמעות מתפרצות החוצה מהפחד שלא נחזור, אם זה כשמישהו מספר שהכיר את אבי ואיזה איש מדהים הוא היה. אני עומדת ומהנהנת. מחייכת, וצורחת מבפנים.
מאז שאני בתשובה אני מתפללת לשחרר אותו לגמרי, להפסיק לקטרג על החיסרון שהמוות שלו יצר בחיים שלי ומשפיע על כל החלטה שאני מקבלת. אני חולמת לשחרר את אבי לגמרי, ולאפשר לו לעלות מעלה מעלה לעולמות עליונים.
למה אני משתפת אתכם? כדי לתת לכם המחשה קטנה של מה זה אומר להיות יתום. כי השבוע ארבעה ילדים קטנים יתומים משני הורים, ושמונה יתומים מאב, הצטרפו למועדון המפוקפק.
בנסיעה הכי רגילה הביתה, בלב הארץ המובטחת לנו על ידי אבותינו הקדושים, מרצחים שפלים החליטו להחריב משפחה שלמה. החמלה לא נכנסה ללבם לרגע, כשראו את התינוק הרך ישן בסל-קל. לשנייה הם לא אמרו, אולי נשאיר לו הורה אחד שיעזור לו להמשיך לחיות. ילמד אותו להתמודד עם הרע ביותר. לא, עוד הגדילו ונתנו את דעתם הרשעה גם על ארבעת הילדים, שנס בלבד הציל אותם.
כוונתי אינה ללבות יצרים ולצאת לנקום. הכי קל להיכנע ליצר הרע שמערבב כעס, תסכול וכאב, ומסיט אותנו להרהורי כפירה ומעשים שלא ייעשו. אין דבר מזעזע יותר מאשר לראות יהודים שלא מבינים שגם בתוך מכוניות של ערבים יושבים אבות, אימהות ותינוקות. אנחנו חייבים להיות טובים מזה! אבל הכאב הפרטי שלי מתחבר לכאבם של היתומים הקטנים. הוא צועק בתוכי, יוצא, ומבקש שכולנו נתעורר.
אנחנו והם
תל אביב, שלא נרדמת לרגע, ממשיכה את חייה במרתון אופניים מרהיב. נתיבים ורחובות שלמים נסגרו לכבוד האירוע. ואין זה מפני שאנחנו לא נותנים לטרור להכתיב את סדר יומנו.
אז איך זה שלא כל הורה בישראל נסער ובוכה עכשיו יחד עם יללות התינוק שמתגעגע לחיבוק של אמא שלו? מחפש לאן היא נעלמה? מנסה להבין איך נרדמים בלעדיה, איך יונקים מבקבוק במקום ממנה? איך זה ייתכן שאנחנו ממשיכים לצפות במשחקי ליגת האלופות בכדורגל בעוד אימא יהודייה, עם סכין נעוצה בגבה, מתחננת לעזרת תושבי ישראל והם יורקים עליה וסוטרים לה, בזמן שבנה ובעלה שוכבים מלאי דם על אדמת הקודש? איך כל זה ייתכן?
השבוע, כששמעתי על הפיגוע ליד הכותל, מישהו מיד אמר: למה הם הלכו שם? מה היה להם לחפש שם? לשאלה הזאת צריך לשים סוף. אחת ולתמיד, הגיע הזמן להעביר את המסר שזה לא משהו שקורה "להם", מי שבוחרים לגור בשומרון או חס וחלילה לצעוד בירושלים. הגיע הזמן שכל ישראלי ידע ויאמין ש"הם" זה לא משהו רחוק, מנותק ואולי מעורר אדישות. "הם" זה אנחנו. כשפוגעים "בהם", פוגעים בנו. אם לא נעביר את המסר, נישאר "הם" לנצח.
השתיקה הרועמת שלנו צריכה להתחלף בצעקות. בצעקות, שאנחנו אמורים להיות עם חופשי בארצנו. לא ייתכן שזה רק שיר נחמד לפני משחקי כדורגל. הצעקות צריכות לצאת מתוך כל יהודי, שמאמין בזכותנו לחיות וליישב את הארץ. בלי להתנצל, ולא כסיסמת בחירות ריקה מתוכן. כל חילוני, דתי, חרדי, כיפה שחורה, כיפה סרוגה, חצאית ארוכה או קצרה - אין זה משנה כלל. העיקר לדבר בפה אחד.
זה הזמן לזעוק ש"שם" זה כאן. זה המרחק בין עיר האופניים והמרתונים לנריה, 50 קילומטרים בסך הכול. "שם" זה המרחק בין מקום הפיגוע בירושלים לבית ראש הממשלה, שהוא כמו המרחק בין כיכר רבין לטיילת. הגיע הזמן שנאמין שיש לנו זכות אבות "שם", ליישב כל גבעה וכל יישוב בכל 50 הקילומטרים הללו. בכל "שם" ויותר.
הגיע הזמן להפסיק לשתוק. להפסיק לקפל את הזנב בין הרגליים. הגיע הזמן לזעוק עד שתישמע צעקתנו, ונתחבר ללבבות אחינו. וביום שזה יקרה, שנהיה אנחנו אחד מאוחד, כאן, ראש הממשלה לא יצטרך לזעוק "זאב זאב" בעצרת האו"ם.
המתיקות שאחרי
ואחרי כל זה, השבת אנחנו מתחילים לקרוא מחדש את התורה המתוקה. ואין ברכה יותר מרגשת בעיניי מ״שהחיינו״. לכן אני חושפת כאן את מתכון ריבת החבושים המופלאה של משפחת מגנזי. כל שנה אנחנו מחכים בכיליון עיניים לעונת החבושים כדי לטעום מהריבה, ולברך שהחיינו.
החומרים הדרושים:
3 ק"ג חבושים (אפשר לערבב עם תפוחים)
1 ק"ג סוכר (אל תנסו להוריד את כמות הסוכר. כל הכיף זה הסוכרתיות של הריבה)
כפית תמצית וניל
חצי לימון סחוט
מקל קינמון (אפשר להוסיף עוד כמה, נפלא למצוץ אותם אחר כך)
אופן ההכנה:
מרתיחים את החבושים בסיר עם מים כחצי שעה ושופכים המים.
מוציאים, מקלפים וחותכים לפלחים או לפרוסות.
מכניסים לסיר את פלחי החבושים עם שאר המרכיבים, מרתיחים ואז מנמיכים את האש למינימום ומבשלים בערך כשעתיים (לא לסגור עם מכסה).
כשיש עוד מעט מים בסיר – מכבים.