טור זה נכתב בזעם.
לא שברור לי לחלוטין מה הופך את רצח בני הזוג הנקין למשהו ייחודי, לאירוע שמשחרר אצלי את פקקי היציאה מהדעת.
אולי אלה הילדים ששרדו, או הילדים שכבר לא ייוולדו, או התמונות המשפחתיות שמנציחות שמחה טבעית ואנושית, או תחושת ההחמצה על אובדנם של צעירים מבטיחים שכבר התחילו לקיים. ואולי הגילוי על החברות עם נעמה הי"ד ברשת החברתית היא שמעניקה לי תחושת אבל מסוג אחר, רחוק מכדי להתכנס בתוך עצמי אך קרוב מכדי לעבור לסדר היום. אבל הזעם קיים, והוא כאן כדי להישאר.
לא על המחבלים ושולחיהם אני זועם. גם לא על הממשלה והעומד בראשה, ואפילו לא על כל מיני תולעים שיצאו מהחורים כדי לגנות מתנחלים, לאזכר נרצחים ערבים ולהשוות בין מחבלים לחיילים. כלומר כן, אני זועם על כל אלה. אבל הכעס העיקרי הוא כלפי עצמי, כלפי עצמנו. הרוצחים הערבים עשו מה שרוצחים ערבים עושים, אבל אנחנו – הימין הסרוג הנחמד והשקט – נתנו בידיהם את הנשק להורגנו. אנחנו אשמים לא פחות מהם.
אנחנו, שבמשך שנים צורכים את התקשורת הלא נכונה, לא מפסיקים לקטר על אמנון אברמוביץ' ואור הלר והגבה של יונית, מנפחים את הארנק של שוקן ומוזס ומממנים את משכורותיהם של גדעון לוי ויגאל סרנה וספי רכלבסקי ועמירה הס. אנחנו שמקדישים את כספנו ואת הרגלי הצפייה שלנו להסתה היומיומית נגדנו, לתמיכה בטרוריסטים ואפילו בטרור. ואנחנו עושים זאת למרות שכבר מזמן יש אלטרנטיבות לאומיות משודרות, מודפסות ומקוונות. אנחנו אשמים במותנו אנו.
אנחנו שסוגדים לראש הממשלה על ארבעים וחמש שניות של שתיקה באו"ם, אבל שותקים בעצמנו נוכח מדיניותו הביטחונית המבישה. אנחנו, שלא מצליחים או לא רוצים לספק אלטרנטיבה פוליטית אמיתית – סליחה נפתלי – למרות היכרות של שנים עם ראש הממשלה הנוכחי, איש שהמדיניות הברורה שלו היא להכיל את הירצחנו כל עוד אפשר, איש שממשלת הימין נכפתה עליו רק בגלל סרבנות מנהיגי השמאל. איש שמקיף את עצמו בשרים ויועצים שהוא יכול להסתתר מאחורי החלטותיהם.
אנחנו שבמשך שנים משתפים פעולה עם נרטיב לא לנו: שוטפים את מוחות ילדינו בשירי שלום מאוסים, יוצאים מגדרנו לגנות את נוער הגבעות, משתמשים במילים כמו התנתקות ופעימות ומצטרפים לחשש המופרז מפני דעת הקהל העולמית. אנחנו שמאפשרים ליריב הפוליטי להחליש את יצר ההישרדות שלנו, שמתרגלים לטירוף המערכות המתמשך של השלמה עם טפטופי טילים ומפגעים בודדים. אנחנו שעדיין נתונים במגננה על רצח רבין, מאמינים לפטפוטים על הסתה ימנית ומונעים מעצמנו את הזעקות הבוטות, האנושיות והצודקות של ימי אוסלו. אנחנו יכולים להאשים רק את עצמנו.
יש לנו עורכים ועיתונאים בכירים בעיתונות הכללית והמגזרית, יש לנו פוליטיקאים בצמרת השלטון, יש לנו תועמלנים מוצלחים, יש לנו פעילי שטח חרוצים, וכל אלה צריכים להביא את השינוי. לא עוד הסתפקות בקינה, בהשמעת שברי פסוקים ושירי אבל. לא עוד התגאות בממלכתיות שלנו, בכך שאנחנו קוברים את קורבנותינו בשקט ולא מחוללים כאוס במדינה. לא עוד עיסוק בפיגוע כזה או פינוי מאחזים אחר – השיח כולו צריך להשתנות, להתחדש, עד שגם החינמון של אדלסון ייראה מולו כמו ביטאון מפא"יניקי משנות החמישים של המאה שעברה.
מיטב אנשינו צריכים לפמפם כל היום וכל הלילה על סיפוח, דרכים מיידיות להדברת הטרור, שלילת זכויות אזרחיות, מאבק בין טוב לרע והחלפת המנהיג. גם השטח צריך לשנות דפוסי פעולה. עיתונאי קיצוני הסית נגד המתנחלים? על הציבור שלנו להצטייד בעגבניות רקובות – הרי היום כל העגבניות הן כאלה – לעמוד ליד ביתו ולדמיין שאנחנו להט"בים והוא הומופוב. המלחמה בטרור חייבת להתחיל במלחמה נגד הדה-לגיטימציה והדה-הומניזציה של המתנחל והדתי. אסור לנו לשתוק.
החלטות לאינתיפאדה החדשה
באשר למדור זה: אף לרגע קט איני כולל את שמי, אפילו לא כבדיחה, ברשימת העיתונאים בעלי ההשפעה על השיח הישראלי. ולמרות זאת, אני מקבל על עצמי כמה עקרונות וכללים פוליטיקלי-אינקורקטיים שייושמו במדור זה. אלו החלטות ראשונות שלי בעקבות הפיגועים האחרונים, וסביר להניח שאחריהן יגיעו עוד.
למשל, ביטול העם הפלשתיני. במדור זה אם לא בכל מקום אחר, המילה פלשתיני על הטיותיה לא תופיע עוד, אולי למעט שמות ארגונים כמו הארגון לשחרור פלשתין או הרשות הפלשתינית. מעתה אכתוב כאן על ערבים, או ערבים-מוסלמים, ובמקרה של צורך בהבחנה גיאוגרפית – ערביי יהודה ושומרון. שימו לב שבכך אני מחסל בבת אחת את כל הטרור הפלשתיני, אם כי כנראה נמשיך עדיין לסבול מהטרור הערבי-מוסלמי.
דוגמה חשובה לא פחות וכבר מיושמת מזה זמן באופן בלתי רשמי: מדור זה יימנע לחלוטין מכל רמיזה אפשרית לדמיון בין טרור יהודי לטרור ערבי. כחלק מהעניין הזה, בין היתר, לא תהיה כאן מילת הסתייגות מאף פגיעה של יהודים בערבים. לא כי אני תומך בפגיעה כזאת, אלא כי איני מוכן לשתף פעולה עם שיח תקשורתי שמסקר פגיעה בערבים באופן לא פרופורציונלי, תוך התעלמות מוחלטת מפיגועים יומיומיים של מחבלים ערבים-מוסלמים בתמיכת סביבתם ובחסות הנהגתם. למרות שיח הנרטיבים, אני עדיין זוכר מי הוא הצד התוקף ומי המגיב. הכלל הזה יהיה תקף כל עוד יימשך העיוות הנורא בסיקור התקשורתי המרכזי.
האם זה ימנע את האינתיפאדה (עוד מילה מהז'רגון המעוות, אבל אי אפשר לשנות הכול ביום אחד) הבאה? נראה שלא. המאבק על הארץ ימשיך לדמם, ויהודים צעירים ונפלאים ימשיכו לשלם בחייהם על פלפולים משפטיים והורדות מחסומים. ועדיין, לפני שאנחנו באים בתביעות ובטענות לאחרים, חשוב לדאוג לכך שהדם לא יישפך על ידינו.