נאום שמום

הצעדים של הממשלה נגד הטרור המתגבר הגיוניים למדי, אבל הבעיה היא האסטרטגיה המבולבלת כפי שהשתקפה בנאומו של נתניהו באו"ם

תגיות: בשבע 663
עמיאל אונגר , כ"ה בתשרי תשע"ו

נאום שמום             -ערוץ 7
אם הם לא יתוו דרך ברורה, יעשה זאת השמאל. נתניהו ויעלון בסיור בשומרון, השבוע
צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון

אין צורך להתלהם, התגובה של הממשלה לגל הטרור הנוכחי סבירה לחלוטין, מבחינה טקטית.

התגבור הצבאי לא הגיע באיחור אחרי איבוד שליטה מוחלט בשטח, כמו באינתיפאדה הראשונה.

הריסת בתי המחבלים בוצעה סוף סוף, והפעם בתזמון נכון.

אפילו מבחינה פוליטית נעשה צעד מתוחכם: לזרוק לבית היהודי את העצם שהשרה שקד תעמוד בראש המאמץ לזרז את תהליך הריסת בתי המחבלים. תצליח - נתניהו יהיה שותף להצלחה; תיתקל בהתנגדות עזה של המשפטנים וקרטל זכויות האדם - נתניהו יוכל לנטוש אותה בשטח. גם הטכנולוגיה גויסה, ואו-טו-טו יפרסו לנו מצלמות לכל אורך הצירים באוויר ביבשה ואולי גם בים.

כל אינתיפאדה מכריחה את הראש היהודי להמציא פטנטים. בראשונה קיבלנו את החצצית שהשיבה מטר של חלוקי נחל לעבר זורקי אבנים ובלוקים, ועתה נשיב לארגוני זכויות האדם וצלמי הרשתות הזרות עם מצלמות משלנו.

אבל אנחנו רוצים לראות את הממשלה נוקטת מהלכים אסטרטגיים, ולא רק צעדים נקודתיים. לא רק טקטיקה וטכנולוגיה דרושות כאן. חייבת להיות לממשלה דרך, אך כרגע היא נראית כמאולתרת וסותרת את עצמה. כמה דוגמאות: מה היה הטעם שראש הממשלה יעיד מעל במת האו"ם על מחויבותו לפתרון שתי המדינות עם הקמת מדינה פלשתינית מפורזת? ראשית, אין יצור כזה, מדינה מפורזת, באזורנו. או שהשלטון יהיה חמוש או שייווצר מצב אנרכי. שנית, למה ראה נתניהו צורך לתגמל בצורה כזאת את נאום ההסתה שהשמיע מחמוד עבאס לפני אותה עצרת ביום הקודם? איך אמורים להרגיש תושבי יו"ש שנאבקים מול ההקפאה השקטה, בראותם את המשפחות הערביות הראשונות נכנסות לעיר הערבית החדשה רוואבי?

מצד אחד מאשימים את הרשות הפלשתינית באחריות להסתה, ומצד שני מתחנן ראש הממשלה לעבאס שיואיל לחזור לשולחן הדיונים. אם יחזור עבאס לשולחן המשא ומתן, מה תהיה התוצאה כאשר עמדותיו ידועות? בקשה כזאת מועילה בדיוק כמו דברי החנופה שהרעיף נתניהו על הנשיא אובמה במשך נאומו. שבחי אובמה נשמעו על ידי פקיד זוטר במשלחת האמריקנית לאו"ם, היות שעל פי מצוות הנשיא האמריקני החרימו השגריר וכמובן גם מזכיר המדינה את נאומו של נתניהו. מה מועילה לנו החתירה לשקט עם החמאס בעזה בשעה שמעזה וגם מטורקיה יוצאות ההוראות לפיגועים ביהודה ושומרון?

אם ראש הממשלה לא יסמן דרך, אחרים ייכנסו למלא את החלל. בשבוע שעבר כתב פרופ' שלמה אבינרי מאמר חשוב ב'הארץ'. אבינרי, שכבר בשנת 1968 צידד בהקמת מדינה פלשתינית, הודה במאמר שאין פתרון לסכסוך: הפלשתינים לא ישלימו עם מדינה יהודית, והנוסחה של שתי מדינות לשני עמים פסולה אצלם, משום שהם אינם רואים ביהודים עם. לשיטתם אנחנו קולוניאליסטים שחייבים להסתלק, בדיוק כפי שצרפת הסתלקה מאלג'יריה. אבינרי טוען שנחישות העמדה הזאת באה לידי ביטוי בעובדה שלא קם פלשתיני אחד שביקר את ההנהגה על סירובה לאמץ את תוכניות החלוקה למיניהן. מסקנתו של אבינרי דומה למסקנתו של איש שמאל מובהק אחר, פרופ' בני מוריס, שאין פרטנר. אבל אין מקום לשמחה. אבינרי כמו מוריס מאמין שגם אם אין פתרון באופק, חייבים להקטין את החיכוך על ידי הצעת פינוי-פיצוי לתושבי יהודה ושומרון, איסור על קניית בתים בירושלים העתיקה וכדומה.

אגב, מניעת החיכוך תמיד מתנהלת בצורה חד-צדדית. הערבים יורשו לחדור לנצרת עילית, לכרמיאל וכן לגבעה הצרפתית בירושלים, והאיסורים יחולו רק על היהודים. לגישה הזאת יש שם. קוראים לה התנתקות. ההתנתקות באה לעולם לא מתוך אמון בצד הערבי, אלא להפך - מתוך חוסר האמון שיצרה האינתיפאדה השנייה. לכן אין להסתפק בעובדה שעבאס, כמו מורו ורבו ערפאת, מגלה שוב את פרצופו האמיתי. גם הפנטזיה וגם הייאוש עלולים להוליד נסיגות מסוכנות.

התשובה העיקרית של סנגורי ראש הממשלה, כמו השר זאב אלקין, לגישה ההפכפכה של נתניהו היא שעלינו לאזן את צורכי הבנייה עם הידיעה שישראל מנהלת מאבק בינלאומי חריף. במילים פשוטות, אנחנו תקועים עם ברק אובמה לעוד 16 חודשים ועלינו לחכות בסבלנות עד שיפרוש וייכנס במקומו מחליף נורמלי. זמירות כאלה נשמעות לא רק בישראל אלא גם בעולם כולו, כולל בארצות הברית. יש שמסבירים גם את מהלכיו של פוטין בסוריה ברצונו להספיק כמה שאפשר, כל עוד ניצב מולו נשיא אמריקני שאינו ער לנזק שנגרם למדינתו על ידי עמדתה הפסיבית והכושלת.

אסור לזלזל בהסבר הזה, אבל אנחנו חייבים לראות קצה חוט שמעיד על כך שלממשלתנו יש כוונות רציניות ותוכניות לביצוע, ברגע שהאקלים הבינלאומי ישתנה לטובה.

היורדים של דאע"ש

בטור הזה כתבתי שגל ההגירה המוסלמית לאירופה המתרחש עתה מחריף את הסכנה ליהודי היבשת, ואיני חוזר בי מהערכה פסימית זו. אך בכל זאת קיימת נחמה פורתא בנדידת המוסלמים לאירופה, דבר שלא נעלם גם מעיניו של דאע"ש. מתברר שהאומה האסלאמית, כאשר היא נאלצת לבחור בין לחיות תחת שלטון מוסלמי וחוקי השריעה ובין חיים אצל הבלתי מאמינים, מצביעה ברגליים לעבר אירופה. זאת למגינת לבה של המדינה האסלאמית, המבקשת לעודד הגירה בכיוון ההפוך. שוחרי רעתנו הצביעו תמיד על הישראלים היורדים והבהלה לדרכון אירופי כאות להתפרקותה הקרבה של ישראל. והנה מתברר שחרף הירידה, יחסית לערבים, מצבנו לא רע בכלל.