שאלה:
שלום אודליה, אני נשואה 10 שנים, ויש לנו 4 ילדים מקסימים. הגדול בן 8, והקטן בן שנה. בעלי מכה את הילדים מדי פעם, וזה ממש מפריע לי. אמנם לא מדובר על מכות חזקות, אבל פליק בישבן, או מכה ביד- ואני ממש סולדת מזה!! כל פעם שאני מעירה לו על כך נוצר בנינו ריב. הוא טוען שזה חלק מהחינוך, ואני חושבת שזה נזק לחינוך! בזמן האחרון, הוא מנסה להפחית, אבל בפועל, הוא עדיין מכה אותם, כל פעם בגלל משהו אחר שבו הם לא התנהגו כשורה. אני מרגישה שזה הורס את הילדים, וקשה לי מאוד. אני כבר לא יודעת מה לעשות. (חשוב לי להדגיש, שכתבתי לך את השאלה, בידיעתו של בעלי, שהסכים גם לקרוא את התשובה שתכתבי). נודה לעזרתך!
תשובה:
שלום לך יקרה,
קראתי את שאלתך, והרגשתי את הצער והכאב האמתי שאת חשה. בינך לבין בעלך, כך עולה משאלתך, ישנו פער מהותי בתפיסת החינוך. בעלך סובר שהכאת ילדים כתגובה למעשה שלילי, היא מחנכת ובונה, ואת סוברת, שהכאת ילדים פוגעת ומזיקה. וממילא כשבעלך מכה אותם, את מרגישה צער גדול, חוסר אונים, ובעיקר כאב על הנזק שנגרם לילדים.
שמחתי לקרוא, כי כתבת את שאלתך בהסכמתו של בעלך, וכמו כן, שהוא מוכן לקרוא את הדברים שאכתוב לכם.
ראשית אתייחס לתפיסת החינוך הכללית, ולאחר מכן להתמודדות עם הפער בניכם. בחינוך ילדים ישנן הרבה גישות, שיטות ודרכים. יתרה מכך, בכל תקופה ובכל דור, ישנן התאמות ייחודיות בגישות החינוך, שמתאימות לנפש הילדים באותו הזמן. השיטה החינוכית שהתאימה לפני חמישים או מאה שנה, סביר להניח, שפחות תתאים היום.
כך גם בנושא הכאת ילדים. בדורות הקודמים היה יותר מקובל להכות את הילדים כעונש חינוכי, אך בדור שלנו, השיטה הזו, בוודאי ובוודאי כשגרה של חינוך, פחות מתאימה, וייתכן שאפילו מזיקה. הילדים שלנו, וגם אנו המבוגרים, זקוקים להרבה יותר חיזוקים חיוביים, חום, תמיכה ואהבה, מאשר לנוקשות והכאה, וזאת על מנת להפנים ערכים ולהיבנות.
עם זאת, סמכות הורית ויצירת משמעת בבית הם הכרחיים וחשובים לטובתם של הילדים, אך אני מאמינה כי אפשר ליצור זאת בלי הכאה, ואף לרוב, ללא עונשים. הדרך המרכזית לעשות זאת היא על ידי יצירת סמכות הורית יציבה, עקבית, תקיפה (ולא תוקפנית) וברורה (יש הרבה מה להרחיב על המשפטים האחרונים שכתבתי, אם תרצי יש לי הדרכות מוקלטות בנושא).
ובנוגע לפער בניכם. ציינת, כי בכל פעם שאת מעירה לבעלך, נוצר בניכם ריב, אשר בוודאי מכביד עוד יותר על האווירה בבית. לכן, אני מציעה שבמקום "להעיר" לבעלך, כדאי לשוחח איתו על כך באופן מהותי ועקרוני יותר. שיחה שמטרתה ללבן ולהגיע להחלטות ותבונות משותפות, ולא שיחה של האשמות וביקורת. אני מאמינה, כי אם באמת מדובר על פערי גישות, תוכלו בעז"ה, על יד הקשבה ולימוד משותף, לגשר ולמצוא פתרונות ודרכים ששניכם יכולים להסכים אליהם, גם אם במינונים מעט שונים.
בהקשר זה, לא פעם, בייחוד בנושא של הכאת ילדים, אנו מגלים כי מדובר לא רק על פערי גישות, אלא על הרגלי התנהגות, שלעתים קשה יותר לשנות. הורים שמתרגלים להרים קול, להכות או להעניש, עלולים לחוש קושי לעשות את השינוי, ולפעול בדרכים אחרות, כי לכך הם הורגלו.
אם את מזהה, שמדובר גם על קושי מסוג זה, זה יהיה המקום שלך, להיות לבעלך לעזר ועידוד. לחזק ולתמוך בו כאשר הוא מצליח לעשות שינוי (אפילו קטן), להדגיש את המקומות החיוביים, ולחזק את המוטיבציה שלו להמשיך בדרך של נעם, אהבה, יחד עם סמכות יציבה.
ודבר אחרון. כתבת שאת מרגישה כי הכאת הילדים "הורסת אותם". אמנם הסכמנו כי הכאה כשגרה היא בהחלט אינה חיובית, אך עם זאת, תפיסה זו של "הרס" הילדים, עלולה גם כן להיות מזיקה. כלומר, כשהילדים מרגישים את החרדה שלך, ואת הפחד מכך שהם "נהרסים", הם עלולים לפרש את ההכאה כמשהו שאכן רוצה להרוס ולהזיק להם. וזה לא כדאי. (חשוב להדגיש שאני מתייחסת לתיאור שלך, שאינו כולל הכאה כאלימות של ממש, אך וודאי שאלימות ומכות חזקות הן דבר גרוע ומזיק, הדורשים התערבות מידית). הפרשנות של הילדים להכאתם, יכולה להיות בשני קצוות. האחד, כרצון להרוס ולפגוע בהם, והשני כעונש ותגובה חינוכית. ובוודאי עדיף, לטובת הילד, שהפרשנות שלו תהייה של עונש, ולא של רצון לפגוע בהם. וכאן, חשוב שנזכור כי הפרשנות של הילד, היא תוצאה של התגובה והיחס שלנו.
לסיכום הדברים, שאלת שאלה חשובה, ובעז"ה אני מקווה שאכן תצליחו לעשות יחד את השינוי, ובעיקר ללמוד בצורה מסודרת על כלים חינוכיים חיוביים, שיעזרו לכם בגידול הילדים. כמו שכתבתי, חשוב שתנסי לעודד ולחזק את בעלך בדרך שלו לשינוי, לעודד התערבויות חיוביות, ולתת אמון גם במקומות בהם הוא נופל (כי כולנו נופלים לעיתים...). וכמו כן- תנסי את, להיות האמא הכי טובה שאת יכולה.
ובהקשר הזוגי, כדאי לא "לשקוע" רק במחלוקות ובקשיים בניכם, אלא ליצור הזדמנויות של חיבור, שמחה, של כיף משותף, ושל חיזוק האהבה והקרבה- זה וודאי ייתן לכם כוח להתמודד גם עם נקודות המחלוקת.
הרבה הצלחה, שותפות ושמחה.
אודליה מימון (MA) מטפלת זוגית ואישית, מנהלת מרכז "אוצרות פנימיים"- מודעות, זוגיות, חינוך ומשפחה. מנחת סדנאות ומרצה. לתגובות: otsarpnimi@gmail.com