במקרה שההורים לעתיד לא מתחברים למודל המודפס של העובר המתרקם, האם אפשר לעשות לו פוטושופ?
במקרה שההורים לעתיד לא מתחברים למודל המודפס של העובר המתרקם, האם אפשר לעשות לו פוטושופ?איור: עדי דוד

מאז פריצת האולטרסאונד לחיינו, מקובל להכין לרך הנולד אלבום תמונות המתעדות את התפתחותו ואת חוויותיו התוך-רחמיות.

מכוני האולטרסאונד למודי הניסיון נוטים לטפח נטייה זו מסיבות שיווקיות. הם מפרסמים מעת לעת בראש חוצות את פלאי הטכנולוגיה שיש בידם להציע לזוג הצעיר ולמשפחתו המורחבת, על מנת להנציח את חווית העוברוּת במלואה, ולהוציא את העובר מהמחשכים שבהם היה שרוי בעידן שבו לא היה אפשר לראות את הנולד.

אך בזה לא תם העניין. לאחרונה מוצע להורים עתידיים שירות של הדפסת מודל מוחשי של התינוק שלהם, בתלת-ממד, עוד בטרם נולד. סורקים את העובר באמצעות אולטראסונד תלת-ממדי, ובעזרת תוכנה מיוחדת מדפיסים את התמונה בשיטת הדפסה חדשה שנקראת D3, שיטה שצוברת תאוצה בעולם הטכנולוגי. כך מוענקת להורים לעתיד חוויה ייחודית של חיבור עם הנולד בטרם צאתו לאוויר העולם, ובכך גם מתעצמת ההתרגשות לקראת הלידה. ההורה לעתיד יכול להחזיק את העובר בכף ידו, ולראות את זיו פניו ממש מקרוב. ואפשר גם לשתף את הסבא והסבתא לעתיד בחוויה, וגם את החברים ואת כל העולם. מעין סלפי בתלת-ממד.

וכאן אני שואלת: אם בטכנולוגיה מתקדמת עסקינן, במקרה שההורים לעתיד (או הסבים והסבתות) לא ממש מתחברים למודל המודפס של העובר המתרקם, האם אפשר לעשות לו פוטושופ? אין הכוונה לעשות פוטושופ לדגם, אלא לעובר עצמו. האם נוכל לעצב את פרי בטננו כחומר ביד היוצר? אולי אפשר לעשות לו ניתוח תוך-רחמי לקיצור האף למשל, כדי שהשכנה לא תעקם את אפה מול המודל? נראה קצת מוגזם, לא?

אחרי שהתינוק נולד הכול נפלא ממש. הוא סמוך על שולחני, הוא תלוי בי לאספקה רציפה של מזון, אני מלבישה אותו בבגדים שאני בחרתי ומנדנדת אותו בכיסא שלו ברגלי בקצב שאני בוחרת. בעצם שולטת על כל ניד וניע שלו. כמה זה פשוט. אבל האמת שזהו משחק בבובות. אין כאן דו-שיח. אין צורך בכישורי תקשורת, בהכלה, בהתבוננות פנימה, בהרחבת היכלי הנפש האימהית, בעין טובה ובמבט ממעוף הציפור. במשך הזמן האוכל שלי לא תמיד יערב לחכו, והחוש האסתטי שלו יכתיב אולי ביגוד אחר. החבל שאתן לו ילך ויתארך, והוא יתרחק אט אט עד שיניח לגמרי את סינורי. מה עובר עליו? לא אוכל לדעת. רק לתת בו אמון ולהתפלל. דווקא עכשיו, כמה היינו רוצים לעשות למודל הזה קצת פוטושופ. להוציא תמונת סלפי תלת-ממדית של מתבגר מסוג אחר. פוטוגני, מתוק, מתאים לדימוי העצמי שלנו, אביר חלומותינו. כן, סלפי. אבל האמת – סלפי של מי? שלו או שמא שלנו? הרי ציור חייו, תווי נפשו, מנגינת לבו – הם שלו, ורק שלו.

שקיפות הנפש

מסתבר שלא הרחם לבדו נהיה שקוף. גם רגשותיו, מצוקותיו ובריאות נפשו של האדם צפויים להיות גלויים לעיני כול. כולנו נהפוך לבוחני כליות ולב.

לאחרונה יצאה לדרך הרפורמה בבריאות הנפש, שמטופלים רבים ייחלו לה. אבל, כדרכן של פריצות דרך, תמיד תימצאנה גם לקונות. כעת עולים קולות שרוטנים על כך שהיסטוריית בריאות הנפש של המטופל תהיה שקופה וגלויה לעיני כל הצוות הרפואי, גם אלו שאינם רופאי משפחה. הועלה אף חשש שמטופלים יוותרו על טיפול עקב החשש לפגיעה בסודיות. ומה בעניין שידוכים? האם מאן דהוא ייגש לטיפול כשחרב חדה מונחת על צווארו? היות שדווקא בשידוכים השקיפות היא קריטית מחד, וסודיות רפואית תישמר במסגרת התיק הרפואי מאידך, לחשש הזה אין רגליים, לעניות דעתי.

חוכמת הפרצוף

ויש שקיפות מסוג אחר. יש אנשים שיכולים לראות מולם מראה של פנים - בתלת-ממד, חי ובועט - ולהתעלם לגמרי מקיומו. האם זה סנוביזם? מתברר שבכל סיטואציה, גם ההזויה ביותר, נכון להקרין כלפי האדם שמולנו מבט של עין טובה.

פרוסופגנוזיה היא ליקוי שמתבטא בקושי משמעותי עד אי-יכולת להבחין בין פרצופים שונים, ובמקרים קיצוניים אף לא בבני המשפחה. הליקוי יכול להיות מולד או להיגרם מפגיעה מוחית. מהו ההסבר לתופעה זו?

למרות פריחתם המודרנית של מכונים קוסמטיים שעמלים על טיפוח החן שבתווי הפנים, מתברר שמה שחשוב הוא המכלול. והרי כשאנחנו מתבוננים בפרצופו של אדם אנחנו מתרשמים מהתמונה הכללית. איך זה עובד? במוח מתבצע עיבוד מהיר של מכלול פרטי הפנים (בעיקר עיניים, אף ופה) ולא של כל פרט בנפרד. מנגנון עיבוד מסוג זה, שנקרא תפיסה הוליסטית, מאפשר זיהוי של הפרצוף במבט מהיר מבלי להשקיע בכך מאמץ גדול.

במחקר שבוצע באוניברסיטת בן גוריון השתמשו במודל של סטודנטית שלוקה בתסמונת זו, ומתקשה בזיהוי בני אדם אך מסוגלת לזהות סוסים. התברר שהיא עבדה בחוות סוסים מגיל צעיר, וכך רכשה מיומנות של זיהוי הסוסים השונים שבחווה, זיהוי שלעתים אינו מובן מאליו גם לאדם בעל תפיסת זיהוי פרצופים רגילה. במחקר נמצא כי הנבדקת לא נעזרה במודל הוליסטי לתפיסה חזותית על מנת להבחין בין הסוסים השונים שבהם טיפלה. המסקנה היא שקיימים במוח מנגנונים שבעזרתם ניתן לרכוש מיומנות ראייתית בלי התפיסה החזותית ההוליסטית הקשורה בדרך כלל לזיהוי פרצופים. כלומר, אפשר לעשות אדפטציה להתבוננות שלנו: האם נראה, מה נראה, ואיך נראה.

כך גם בעניינים רוחניים, וכך גם בעיניים רוחניות. ייתכן שאדם מזהה את מי שהוא קשור אליו רגשית, שהוא רלוונטי לגביו. אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברו ולא חסרונו, ונתבונן בו במבט של חן וחסד ורחמים, ולא נהיה עיוורים לפנימיותו.

לתגובות:  drchana2@gmail.com