אני לא יודעת איך לנסח את זה טוב יותר, אבל אני מאוהבת בספר בראשית.
הפעם הראשונה שבאמת נחשפתי אליו, מרצון, הייתה כשקראתי לבני הבכור את ׳הפרשה מספרת לי׳. הנשמה שלי התרוצצה בקרבי מאושר כשקראתי את סיפורי בראשית הנפלאים. לקרוא על הבריאה, גן העדן, המבול, אברהם אבינו, הניסיונות, האימהות והבכורה בפעם הראשונה, מתוך עיניים חדשות, נקיות, אמוניות, ולגלות עליהם את האמת - הייתה חוויה בלתי נשכחת.
למרות שכבר היה אמור להתרגל לעיניה הרכות של אמו, בני לא הבין למה בכל פעם שפותחים את הספר קולה של אמא נחנק והיא משתנקת מהמילים המתחרזות. הרגשתי כמו ילדה קטנה שקוראים לה ספר הרפתקאות מרתק, ועוד מגלים לה שהיא בת אבודה של איזה מלך.
אבל לא בכדי אני כותבת על גילוי האמת על פרשות התורה. גדלתי עם איזו הבנה שסיפורי התורה הם סוג של אגדות, מסורת, פולקלור של העם שלנו. שהקשר בין יעקב לישראלים דל ודק במקרה הטוב, ובוודאי מנותק מהמציאות ומחיי היומיום שלנו, ועל אחת כמה וכמה מההווה ומהעתיד. כשבעצם, האמת הפוכה לחלוטין. הם הכול: הראשית, ההווה והעתיד. מגן אבות, ההשגחה שיש לנו. זכות בריתם, שמקנה לנו את הארץ הזאת. ההבטחה "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה"... בעצם, כל מורשתו המפוארת של סבי, שעליה גדלתי והתחנכתי, לא התחילה במוחו של ז׳בוטינסקי אלא ב"לך לך" של אברהם אבינו.
דרך חברון
מטבעי, אני אחד האנשים הכי פחות הרפתקנים שיש. אולי זה בכלל אופייה של אמי. כי בכל פעם שעולה בראשי מחשבה מהפכנית, אני מדמיינת את הרמת הגבה שלה. אך למרות כל זה, בעשרת ימי תשובה זכיתי להגיע למערת המכפלה. ייתכן שלכם זה לא נשמע הרפתקני כלל, ואולי אף תרימו גבה משלכם על הגדרת הנסיעה כהרפתקנית, אבל למי שלא הורשתה להסתובב יחפה בחוף הים כי נרקומנים משאירים בחול מחטים, זה בהחלט נחשב למעשה אמיץ במיוחד.
מטרתה הרשמית של הנסיעה הייתה הרצאה של עדן הראל, שבה היא מספרת את סיפור החזרה שלה אל השם. כמה מבנות ׳המלך יעננו׳, ואני ביניהן, קפצנו על המציאה, וכך הוחלט על נסיעת חברות. תענוג כפול ומכופל. אם יש מתיקות מאת השם יתברך, זה שהוא מחזיר חברות, זוגות זוגות, יחד בתשובה. יודע צדיק נפשות בהמותיו.
אמא מיד שאלה אם יש רכב ממוגן, ובלי לחשוב עניתי: כן. כי גמלתי בלבי לנסוע, על אפה וחמתה של הגבה הקופצנית. בסוף הגיע לאסוף אותנו בחור צעיר, חברוני, ברכבו הפרטי הממוגן מינוס, שזה בעצם אומר אוטו רגיל עם חלונות פלסטיק. כי מסתבר שפלסטיק פחות כואב כשהוא מתנפץ כשמיידים עליך אבנים. ויש אנשים שחושבים שאנחנו לא בגלות. שוין.
הדרך לשם היא, א-ביסלע, לא הכי נעימה. מחסומים וחיילים דרוכי נשק מזכירים לנו שהבית של ההורים נמצא בעצם תחת מצור. ברגע שאני יוצאת מהאוטו עולות בעיניי דמעות ומתחברות למיליוני דמעות יהודים, שאלפיים שנה בוכים כי אבא ואמא רחוקים.
עדן עלתה לבמה והייתה מוצלחת כתמיד. היא הצטלמה 500 סלפיים וזהו, שוחררנו ללכת להתפלל. עלינו במדרגות ונכנסנו פנימה. אמרו לנו שאם היינו יכולות לחכות עד שתים עשרה, היו פותחים לנו לכמה דקות את אוהל יצחק. אבל לבנו היה עם התינוקות היונקות שהשארנו כל אחת בביתה, ונאלצנו לוותר. המדריכה עשתה פרצוף של חבל. חוכמה גדולה, היא החזיקה בידה את התינוק שלה. "אוהל יצחק הוא האוהל. שם פתח גן עדן", היא מסבירה. ואני מנסה בכל כוחי להציץ. שומשום היפתח. אבל השער סגור. נעול. צריך אין ספור אישורים מיוחדים כדי לפתוח אותו. ושוב, תחושת הגלות מכה בי חזק.
בזכותו של אברהם
אני מנסה להשתחל, להיות ראשונה מול פתחו של אוהל אברהם אבינו. מעניין שקוראים לזה אוהל. כמו שכתוב שאוהלו היה פתוח לכל כיוון, שאף אורח לא יחשוב לרגע שבין שתיים לארבע אסור להפריע. רק שהיום הוא סגור. מסוגר. מוקף חיילים וחומות.
דמעות חוזרות לשטוף את עיניי. אני צריכה וִישרים. תודה. תודה שהיית אתה, תודה שעמדת בכל הניסיונות, שלא נשברת, תודה שאתה מגן עלינו, תודה שבזכות בריתך אנחנו זוכים לעמוד כאן. תפילות ועוד תפילות. על הילדים, על האמונה, הכול אני שוטחת מולו, בהודיה. אצל שרה אמנו התפללתי על הצניעות שלי, שאצליח. שאזכה. שתיתן לי מכוחות צניעותה. לי, לבניי ולבנותיי. לאוהל יעקב ולאה לא הצלחנו להגיע, כי קבוצת בנות והאייפונים שלהן קלטו את עדן. ברחנו החוצה. נדבקתי לחומת המערה והתחננתי שיבוא כבר המשיח. שהשערים יהיו פתוחים תמיד, שכל אוהל יחזור לקבל את פנינו, בלי צורך באישורים. ואת שאר צפונות לבי אשאיר לעצמי.
היום יותר מתמיד, ודווקא עכשיו, במצב הלא פשוט בארץ, השם מחזיר אותנו לספר בראשית. לזכור שהתורה לא בשמים היא אלא בארץ, בארצנו. לזכור שמה שהיה משפיע על מה שקורה היום. זכותנו, חובותינו, קניינינו. לזכור שאבותינו הם לא משל, אגדה או פולקלור. הם היו בני אדם אדירים, בעלי כוחות שנראים לנו כבלתי נתפסים, אבל בני אדם, בכל זאת. קבריהם מזכירים לנו את קניין הארץ, אבל חשוב מכך, גם את שורשנו האחד. אחד היה אברהם. כתפיו רחבות מספיק, זכויותיו רבות דיין, כדי שכל אחד מאיתנו ישאב מתוך אותו שורש עצום - שכבר טמון עמוק במהות של כל אחד מאיתנו - כוחות אמונה וחסד לחיינו היום.
מתכון נוח
כמחווה ליונה עם עלה הזית: טפנד (ממרח) זיתים.
וכמו בכל דבר שקשור לאוכל, איכות המצרכים קובעת את התוצאה. לכן כדאי להשתמש בזיתים איכותיים. אבל גם הרגילים מקופסאות השימורים יעשו את העבודה.
מתכון בסיסי
החומרים הדרושים:
קופסת שימורים של זיתים ירוקים מגולענים, מסוננים מהמים
2 שיני שום
3-2 כפות שמן זית
אופן ההכנה:
טוחנים הכול היטב.
שומרים בקופסה עם מעט שמן זית מלמעלה.
מתכון משודרג
בהשראת מתכון של ארז קומורובסקי האלוף.
החומרים הדרושים:
200 גרם זיתי קלמטה (ערבבתי חצי-חצי עם זיתים ירוקים)
4 שיני שום
חופן גדול של פטרוזיליה
2 כפות לימון כבוש (מצנצנת, בלי נדר בקרוב אתן מתכון ביתי)
2 פילטים של אנשובי
4 כפות שמן זית
אופן ההכנה:
טוחנים הכול היטב ושומרים בצנצנת.
היה בקבוצה דיון ארוך אם להוריד את הלימון ולהוסיף טימין. לשיקולכם, או לפי מה שיש במקרר.