הידד ונעלה

הם נמצאים בארץ קצת יותר מחודשיים, וכבר מרגישים בבית. כולם עלו לישראל בעקבות שליחי תנועת בני עקיבא העולמית, אותם פגשו במדינות מוצאם, ולאחר גלגולים שונים החליטו על הצעד הדרמטי.

אלינה התחברה עם השליחות במינכן בגרמניה ועלתה ארצה בעקבותיהן. אצל מרקוס ולידי העלייה הייתה תנאי עוד בתקופת ההיכרות שלהם לקראת נישואין, בעקבות שנת ההכשרה של בני עקיבא שעשו בארץ. גבריאלה הייתה צריכה לנדוד מוונצואלה דרך ישראל לאוסטרליה הרחוקה כדי להעלות איתה עוד מישהו (רמז: הם מתחתנים בקרוב). ואילו דוד וליאורה שהגיעו מדרום אפריקה, הספיקו לרכוש מספיק חברים ישראלים בחו"ל כדי לאזור אומץ ולהשתקע בישראל.

יצאנו לפגוש את העולים הטריים שעזבו מאחוריהם את המשפחה המורחבת ואת מנעמי הגלות, ובסיוע תנועת בני עקיבא העולמית הגיעו לישראל מארבע כנפות הארץ, פשוטו כמשמעו. השפה העברית עדיין בשלבי לימוד התחלתיים אצל רובם, שמתאמצים לגשר על הפערים בשעות אולפן רבות, ואת הריאיון עמם ערכנו בשפה האנגלית.

מתחתנים ועולים

דוד וליאורה גורדון, שניהם בני 27, עלו ארצה לפני כחודשיים וגרים באולפן עציון במרכז קנדה שבירושלים.

דוד מיוהנסבורג וליאורה מגיעה מקייפטאון, שתיהן בדרום אפריקה. השניים גדלו במשפחות דתיות-ציוניות והיו פעילים בתנועת בני עקיבא המקומית לא מעט שנים כחניכים וכמדריכים. ההיכרות של דוד עם ארץ ישראל הייתה בגיל 16, אז הגיע לארץ לראשונה כדי ללמוד בישיבת כפר הרא"ה במשך שלושה חודשים במסגרת תוכנית של בני עקיבא. ליאורה ביקרה בארץ כשסיימה כיתה י"א. בסיום התיכון הגיעו שוב ללמוד בארץ, הפעם למשך שנה. דוד למד בתוכנית מיוחדת בישיבת הר עציון וליאורה למדה בתוכנית המותאמת לבנות. 

"כבר כשהייתי בארץ במסגרת התוכנית של בני עקיבא בגיל 16 ידעתי שאני רוצה לעשות עלייה, אבל זה היה קצת קשה להורים שלי", מספר דוד. "כשהגעתי לשנה בישיבת הר עציון הספקתי לרכוש לעצמי חברים ישראלים והחלטתי שאני רוצה ללמוד בארץ ישראל. ההורים שלי רצו שאלמד בדרום אפריקה, אז עשיתי איתם עסק שאתגייס לצבא יחד עם החברים הישראלים לתוכנית מח"ל-הסדר, אחזור לדרום אפריקה ללימודים אקדמיים ורק אחרי זה אעשה עלייה".

על המשפחה שלה ליאורה מעידה שהייתה ציונית מאוד: "אחי ואחותי עשו עלייה וגרים בארץ כבר שלוש שנים, וגם התגייסו לצבא בתוכניות מיוחדות לבני חו"ל. תמיד היה אצלי את הרצון לעשות עלייה, תמיד חשבתי על זה ודיברתי על זה. כשהייתי בדייטים עם דוד, היה לשנינו את הרצון והבעירה הפנימית לגור בישראל. העובדה שאחי ואחותי כבר עשו עלייה הייתה בשבילי השראה והוכחה שזה בהחלט אפשרי. גם לפעילות הרבה בבני עקיבא הייתה השפעה עצומה על החיים שלנו ועל ההחלטה שלנו לעשות עלייה".

מה גרם לכם לקבל את ההחלטה על עלייה בפועל?

ליאורה: "אני עבדתי בדרום אפריקה, דוד בדיוק סיים לימודים. לפני חצי שנה התחתנו בשעה טובה והחלטנו שזה זמן מצוין לעשות עלייה, כשעדיין הכול מאוד טרי וחדש".

דוד: "קשה להסביר, אבל פשוט ידעתי בתוך תוכי שארץ ישראל זה המקום שבו אני חייב לחיות, ורק בו אצליח להגיע למימוש המלא של הפוטנציאל שטמון בי".

איך מתרגלים להבדלי השפה והתרבות?

ליאורה: "המצב שלנו קצת שונה, כי במהלך שירותו הצבאי, דוד הספיק לרכוש עברית טובה יחסית וגם למד עברית בבית הספר. אחד הקשיים הגדולים אצלי זה השפה. אני מבינה עברית אבל פחות מצליחה לדבר, לכן עכשיו אני נמצאת באולפן במטרה להספיק ללמוד מהר עד כמה שאפשר. גם התרבות בדרום אפריקה שונה לגמרי, ובארץ האנשים הרבה יותר חמים ומסבירי פנים. כל מי ששומע שאנחנו עולים חדשים אומר 'מזל טוב' ומציע את עזרתו בכל מה שאפשר. זה דבר נפלא בשבילנו. פרט לזה יש כמובן אתגרים במעברי דירה בין מדינות שונות, מקום חדש, חברים חדשים. בשבילי זה אתגר גדול, אבל גם מאוד מרגש ומשמח".

ליאורה מציינת שבית המשפחה בקייפטאון תמיד היה פתוח לבחורים מהישיבה המקומית ולאורחים מארץ ישראל – כולם היו אצלם בני בית. חלק מהאורחים שלהם היא פגשה כעת בארץ, והיא מרגישה כלפיהם כמו משפחה אחת גדולה. אחרי שיסיימו את הלימודים באולפן השניים יחפשו מקום עבודה, דוד כמהנדס וליאורה בעיצוב פנים, וכמובן מקום קבוע להשתקע בו. "כמעט כל מי שדיברתי איתו בקייפטאון חיזק אותי ואמר לי שגם הוא היה שמח לעשות עלייה, אבל קשה לעזוב את החיים הנוחים אחרי שכבר השתקע במקום. אני לא מסתירה את הקשיים, רק אומרת להם שארץ ישראל היא המקום בשביל העם היהודי", היא חותמת.

דתיים עם אקסטרים

אלינה גרינשטיין (25) עלתה גם היא לארץ לפני קצת יותר מחודשיים. היא נולדה ברוסיה למשפחה יהודית לא-דתית אבל בעלת זהות יהודית, שדואגת להתחתן רק עם יהודים. בזה פחות או יותר העניין הסתכם. החינוך שספגה לא היה דתי בלשון המעטה, אך בשלב מסוים כשנפתח מחנה קיץ יהודי, הוריה ראו בכך חשיבות רבה ושלחו אותה לשם, וכך קיבלה רקע בסיסי ביהדות.

כשסיימה את לימודי התיכון הלכה אלינה ללמוד בגימנסיה במינכן שבגרמניה, כסטודנטית ללימודי תואר ראשון. אחרי סיום התואר היא נשארה לגור ולעבוד בגרמניה במשך שלוש שנים נוספות. "במהלך הלימודים בגרמניה הרגשתי בודדה והיה חסר לי החיבור לקהילה, אז הלכתי לשבת סטודנטים וזאת הייתה נקודת החיבור שלי, משם הכול התחיל", היא משחזרת. "מי שארגן את השבת הזאת היה ארגון הסטודנטים היהודים בקהילה במינכן, שעובד בשיתוף פעולה עם ארגון 'תורה מציון', בני עקיבא, חב"ד וארגונים נוספים. בין השאר היו שם שליחות מבני עקיבא ושליחים מתורה מציון, שהזמינו אותי הלאה למגוון אירועים שהם מארגנים סביב מעגל השנה היהודי".

מה גרם לך להתחבר?

"ידעתי מה זה אומר לחיות חיים יהודים-דתיים, כי היה לי ניסיון עם ארגונים יהודיים ברוסיה, אבל אף פעם לא חשבתי שזה בשבילי. לא העליתי בדעתי שאפשר להיות נורמלי ויחד עם זה לחיות חיים יהודיים, זה לא הסתדר לי. פתאום ראיתי חבר'ה צעירים שהיו מאוד נורמליים, דיברו באותה שפה שאני דיברתי, צחקו מאותן בדיחות שאני צחקתי - אך יחד עם זאת חיו חיים יהודיים לכל דבר, והיו מאוד שמחים והיה טוב להם במי ובמה שהם. היה נראה שיש משהו שמאתגר אותם בחיים, סוג של אקסטרים. אהבתי את זה מאוד וזה הדבר העיקרי שחיבר אותי ליהדות".

גם החיים היהודיים בגרמניה היו אתגר בשביל אלינה. "מצד אחד, אין הרבה שותפים לדרך. מצד שני, האנשים שכן חולקים את אותו אורח חיים מחוברים מאוד זה לזה, חמים מאוד, פתוחים מאוד זה לזה. מעבר לזה, יש את הארגונים ששולחים שליחים מהארץ לחזק את החיים היהודיים. אם לא היו שליחים כאלה מישראל, לחזק אותי באופן אישי, אני לא חושבת שכל זה היה מתרחש אי פעם. דרך החיבורים האלה זה אפשרי, אבל הרבה יותר פשוט לחיות חיים יהודיים בארץ ישראל. זה בעצם מה שדרבן אותי לעשות עלייה. ראיתי שאם אני רוצה לראות באמת איך מנהלים אורח חיים יהודי, אם אני רוצה ללמוד, זה חייב להיות בארץ ישראל".

היה קשה להחליט לעלות ארצה?

"בהחלט. היו לי חיים מאוד נוחים בגרמניה. הייתה לי עבודה מסודרת, היו לי חברים, הסתגלתי כבר למקום וגרתי שם במשך חמש שנים, שזה פרק זמן לא מבוטל. הספקתי להשתקע במקום, אבל באמת רציתי לעשות את זה. הידיעה שזה הדבר הנכון ושאני רוצה לעשות אותו, מאוד עזרה לי בקשיים".

אלינה מציינת לטובה את השליחות של בני עקיבא לגרמניה, שתרמו הרבה לעלייה שלה: "חשוב ליצור קשרים עם השליחות, שיכולות בסופו של דבר להיות גם חברות, שמבינות את הרקע שלי, להבין מה זה לחיות חיים יהודיים בארצות נכר, וגם כמובן אוהבות מאוד את ישראל. זו הדרך הכי טובה לתת השראה למישהו. בגרמניה הספקתי לעבור שלושה מחזורים של שליחות, כך שידעתי שכשאגיע לארץ הן יתמכו בי, וזה אכן מה שקורה. הן חיכו לי בשדה התעופה. זה שונה לגמרי ממישהי אחרת מרוסיה או מגרמניה שעושה עלייה לבד בלי להכיר אף אחד".

אלינה לומדת כעת במדרשה בירושלים, ואחרי החגים תתחיל לעבוד בחברת הייטק. "העבודה שלי תהיה באנגלית, כך שזה בהחלט מקל על קשיי השפה וההתאקלמות, אבל כמובן שאני גם לומדת עברית. אני חושבת שזה בהחלט שווה את ההשקעה. כל יהודי באשר הוא צריך לגור בישראל, במיוחד כשאנחנו נמצאים בדור שמוצף בשאלות בנושא הזהות היהודית – ארץ ישראל היא המענה".

"הכי קשה – הנהגים הישראלים"

מרקוס ולידי רוזנברג (24) הגיעו ארצה לפני כחודשיים מהמקום הכי רחוק שכמעט אפשר - אוסטרליה. שניהם גדלו במלבורן במשפחות דתיות וציוניות מאוד. ברווקותם, הוריו של מרקוס גרו בארץ שנים אחדות, אך חזרו למלבורן כדי למצוא זה את זה ולהתחתן. גם הסבא והסבתא ניסו לעלות כשהיו צעירים יותר, אבל לא הסתדרו וחזרו לאוסטרליה. כך שארץ ישראל תמיד הייתה חלק מהחזון המשפחתי. הפעילות שלו בבני עקיבא תרמה גם היא לא מעט למודעות לנושא, ובמסגרתה הגיע אחרי סיום התיכון לשנת הכשרה בארץ. הוא הלך ללמוד בתוכנית מיוחדת בישיבת הר עציון המיועדת לאוסטרלים ויוצאי מדינות דרום אפריקה.

"לקראת סוף השנה התחלתי להרגיש שזה המקום שבו אני רוצה לגור", מספר מרקוס. "חבר קרוב שלי עשה עלייה, וכשדיברתי איתו על זה הוא הסביר לי שבשבילו זה דבר פשוט שארץ ישראל זה המקום שבו אנחנו צריכים להיות. הוא נתן לי הרבה השראה ועזר לי להיות מי שאני היום, בעצם זה שנתן לי דוגמה אישית למה שיכולתי לעשות בעצמי. החלטתי שזה משהו שאני רוצה לעשות, אבל כמובן יש פער בין הרצון לביצוע. חזרתי לאוסטרליה ושם פגשתי את לידי, אשתי, שהסתבר שגם היא רצתה לעשות עלייה. זה היה אפילו סוג של תנאי כשיצאנו לדייטים", הוא מפתיע. לידי ממהרת לתקן שזה לא מדויק. זה בהחלט משהו שהיא רצתה לעשות, אבל זה לא היה תנאי. העובדה שהשניים היו תמימי דעים בנושא, עזרה להם לקבל את ההחלטה ולהפוך את הרצון לביצוע בפועל. השניים נישאו לפני כשנה וקצת, עלו ארצה לפני כחודשיים וגרים כעת באלון שבות. מרקוס לומד להסמכה לרבנות, ולידי לומדת באולפן. 

לידי מתקשה להיזכר מתי התקבלה אצלה ההחלטה לעלות. "אני חושבת שזה היה בגיל 15 או 16. באתי לבקר בישראל כמה פעמים, ובתוך תוכי ידעתי שאני הולכת לעשות עלייה כשאגדל. אחרי התיכון הייתי שנה בארץ וידעתי שזה המקום שבו אני רוצה לגור, בתור מילוי חובתי כיהודייה וכחלק מעם ישראל. לא ישבתי והחלטתי ביום בהיר. זו הרגשה שאתה אוהב את ארץ ישראל וחושב על זה ומתפלל על זה, ומנסה במהלך החיים שלך להגיע אל הארץ. זה סוג של הגשמת חלום, ברוך ה' שהצלחנו. זה לא היה דבר פשוט. כשחזרתי הביתה מהשנה שלי בישראל ורציתי לעשות עלייה, ההורים שלי אסרו עליי עד שאסיים את התואר, אז סיימתי את התואר ועליתי", היא נזכרת.

המשפחה נשארה מאחור, איך מתמודדים?

"זה בהחלט לא קל. יש לי הרבה משפחה, וברוך ה' אני מאוד קרובה אליהם. אני מתגעגעת אל האחים וההורים כל יום. אני לא רגילה לזה וגם להם קשה. הם מבינים אותי ותומכים בי, הם לא עצובים על ההחלטה, רק עצובים שאנחנו לא שם איתם. אבא שלי מאוד ציוני וגם חלק מהאחים שלי".

איך מתגברים על הפערים התרבותיים?

מרקוס: "הדבר הכי קשה בשבילי הוא תרבות הנהיגה בארץ. הנהגים חסרי סבלנות, אפשר להשתגע מזה, אבל מתרגלים. ברוך ה' אני מאוד שמח עם ההחלטה, לא עשיתי עלייה בשביל חיים קלים יותר. אנשים צריכים להבין שבישראל אין חלק מהדברים שיש בחוץ לארץ. אין מה להשוות בין דברים מסוימים שיש באוסטרליה, כמו החופים הגדולים, לבין מה שיש בארץ. בישראל אתה לומד להעריך דברים אחרים. אולי אין את החופים עם הגלים הכי גדולים כמו באוסטרליה, אבל יש את הכותל, יש את הר הבית. כשאתה רואה שאתה חלק מעם ישראל וממשיך את שרשרת הדורות, אתה מבין שכל אחד מישראל צריך לעשות עלייה ולהעריך את מה שיש לנו בארץ".

בדרך לישראל עוצרים באוסטרליה

גבריאלה מורנו רק בת 24 וכבר הספיקה לעבור מסע של ממש עד לעלייה רשמית לארץ ישראל. החל מתחנת המוצא בוונצואלה, כולל עצירת ביניים באוסטרליה, שם הספיקה להכיר את מוישי, הארוס שלה.

גבריאלה נולדה וגדלה בוונצואלה, דרום אמריקה. המשפחה שבה גדלה השתייכה לקהילה היהודית, שהחלה כקהילה גדולה של כ‑20 אלף איש, אך עם השנים, בגלל המצב הבעייתי במדינה, הלכה והצטמקה. מדובר בקהילה חזקה, אידיאולוגית ותומכת, אך יותר בגוון המסורתי. כך למשל אפשר למצוא בקהילה אנשים ששומרים מצוות באופן חלקי, כמו שבת וכשרות, אך אינם חובשים כיפה. הקהילה היהודית מפעילה במקום בית ספר גדול שמכיל ספרדים, אשכנזים, דתיים ושאינם כאלה. רוב הילדים בקהילה לומדים בבית הספר הקהילתי, ולמרות שהוא לא מוגדר כבית ספר דתי יש בו לימודי תורה, עברית וגם ציונות.

בתהליך איטי והדרגתי, משפחתה של גבריאלה התחילה להתחזק ולחזור בתשובה. במשך השנים שמרו יותר ויותר, עד שהגיע השלב שבו התחילו להגדיר את עצמם כדתיים. "אהבתי את התהליך, כי זה מראה על התקדמות ותמיד יש רצון להתקדם ולהשתפר", היא משחזרת. "כשסיימתי את התיכון, באתי לתוכנית של שנה בארץ, חזרתי לוונצואלה ואחרי שנה וחצי עליתי לארץ. בגלל שלמדתי בבית הספר היה לי את הבסיס לשפה העברית. כשהגעתי רציתי ללמוד באוניברסיטה, אבל העברית שלי לא הייתה אקדמית, אז במקום אולפן רגיל עשיתי אולפן שהיה מיועד לאנשים כמוני, ואז התחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית ואת כל התואר למדתי פה. לשמחתי הרבה חישבו לי כמה קורסים שלמדתי בוונצואלה".

מה הביא אותך להחלטה לעלות לארץ?

"מאז שהייתי קטנה, ידעתי שאני רוצה לעלות לארץ. היה לי חלום כזה בראש, שכשאני אהיה מבוגרת אגור בארץ. כשהתחלתי ללמוד בתיכון הרגשתי צעירה מדי בשביל זה, וגם ידעתי שההורים שלי לא מתכוונים לעלות בזמן הקרוב, רציתי להישאר איתם עוד קצת זמן. התוכניות המקוריות שלי היו ללמוד את כל התואר הראשון בוונצואלה ואז לעלות ולעשות תואר שני בארץ ולהמשיך את החיים שלי פה. אבל בגלל שעשיתי את השנה הזאת בארץ כשסיימתי את התיכון, הרגשתי שהתבגרתי הרבה וכבר יכולתי יותר להתמודד עם החיים בעצמי, הייתי פחות תלותית. הרגשתי שזה לא יהיה נורא אם אעלה עכשיו. לשמחתי ההורים שלי מאוד תמכו, הם היו מאוד גאים על כך שהחלטתי לעלות. העובדה שהמצב בוונצואלה כל כך מסובך, עזרה להם לשמוח שעליתי. לא קל להורים להיפרד מהילד שלהם. אבל בגלל שהם כל כך אוהבים את הארץ ותומכים בה, וגם בגלל שבוונצואלה כל כך מסובך, הם שמחים שאני כאן".

אם עשית עלייה, איך הגעת פתאום לאוסטרליה?

"בשנה האחרונה מאוד עניין אותי לצאת לחילופי סטודנטים באוסטרליה. זה קצת בלבל אנשים באוסטרליה שאני מוונצואלה ומצד שני סטודנטית מישראל. כנראה כך הקב"ה גלגל את העניינים, כי שם הכרתי את מוישי, שבדיוק היה בסמסטר האחרון שלו בתואר. התוכניות שלו היו שאחרי שיסיים את התואר הוא יעלה לארץ, וזה בדיוק מה שהוא עשה. חזרנו שנינו לארץ. הוא עשה אולפן פה ועכשיו הוא התגייס. הוא למד הנדסה באוסטרליה והוא ישרת בצבא כמהנדס".

גבריאלה ומוישי צפויים להתחתן בחודש הקרוב ומחפשים דירה באזור ירושלים. בימים אלה נמצא מוישי בשלבי סיום של הטירונות, ולכן לא יכול היה להתראיין לכתבה. אפשר לומר שמי שתרם יותר מכול לעלייה שלו ארצה הייתה תנועת בני עקיבא, שבה היה חניך ומדריך. גם כשהוא היה כבר בוגר התנועה השניים עזרו יחד במחנה הקיץ, וכשעלו ארצה חגגו את מסיבת האירוסין שלהם בבית בני עקיבא.

התאקלמת בארץ בקלות?

"ללמוד את השפה היה קצת קשה, בגלל שזה לא רק לדבר אלא גם לקרוא. גם אחרי ארבע שנים בארץ, יותר קל לי לקרוא באנגלית מאשר בעברית. אף אחת מהן היא לא שפת האם שלי, אבל האותיות באנגלית הן כמו האותיות בספרדית, אז יותר קל. לאט לאט לומדים את כל המנטליות בארץ, איך דברים עובדים. ברור שבהתחלה הכול יותר קשה. יש לי בארץ בן דוד שגם עלה לפניי, תמיד יכולתי לשאול אותו ולהתייעץ איתו בכל מני תחומים וזה מאוד עזר לי. בסך הכול אני מאוד שמחה שעשיתי עלייה וגם בזמן שעליתי. אם הייתי מחכה יותר, אני חושבת שהיה לי עוד יותר קשה. זה יצא ממש לטובה".