ח"כ אראל מרגלית מהמחנה הציוני מזכיר לי קצת את המיליארדר דונלד טראמפ.
שניהם אנשי עסקים שמנצלים את הונם הפרטי הרב כדי לצבור כוח במרכז העשייה הפוליטית, ושניהם כיוונו גבוה כבר בתחילת הדרך: מרגלית התיימר לרוץ לראשות מפלגת העבודה, ואילו טראמפ מתמודד כעת על מועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארצות הברית.
כעת עושה רושם שהשניים חולקים תכונה משותפת נוספת: בוז שגובל בהתעלמות כלפי אזרחי המדינה שאינם הם.
התובנה החדשה היא תוצאה של תמונה שפרסם מרגלית בדף הפייסבוק שלו, מעין מם אינטרנטי שבו מופיעים אריאל שרון, יצחק רבין ובנימין נתניהו. "הם מנהיגים", נכתב מעל דיוקניהם הצבעוניים של שני ראשי הממשלה המנוחים, ואילו לצד דמות השחור-לבן של נתניהו מופיע כיתוב ההמשך: "הוא לא!". מרגלית הצמיד לתמונה גם הסבר מפורט. "עמדנו כבר בפני גלי פיגועים, לצערנו, זאת לא פעם ראשונה", כתב, "אזרחי ישראל המשיכו בשגרת חייהם גם בימים הכי קשים, חרקו שיניים, נשכו שפתיים ולא נפלה רוחם. בירושלים, בימי הפיגועים הכי קשים, אנחנו לא נשברנו. אבל אז עמדו בראש אנשים שהרגשת שאפשר לסמוך עליהם, שיש בעל בית... כששרון ורבין דפקו על השולחן דברים קרו".
הוא צודק. כששרון ורבין דפקו על השולחן – אכן דברים קרו: מאות אנשים נרצחו, אוטובוסים התפוצצו, טילים נורו וכאלפיים משפחות יהודיות גורשו מבתיהן. השולחן עצמו היה מנהל את המדינה טוב יותר מהם. אבל מה, העיקר שהם היו מנהיגים. ועדיין, אפשר היה להתייחס לתמונה ולכיתוב בסלחנות מהולה ברחמים, אם מרגלית היה מסתפק בתיאור הסלקטיבי של התנהלות השליטים. הצרה היא שהאיש הוסיף גם תיאור סלקטיבי של התנהלות הנשלטים, ועל כך כבר אי אפשר לשתוק.
תזכורת קצרה לח"כ מרגלית: בימי הפיגועים תחת ממשלת רבין, אזרחי ישראל לא המשיכו בשגרת חייהם, חרקו שיניים ונשכו שפתיים. לא רק בני משפחות הנרצחים, אלא מאות אלפי אזרחים יצאו לכיכרות ולצמתים, הניפו לפידים ושלטים וזעקו את נשמתם. אראל מרגלית יודע את זה. כל פוליטיקאי במחנה הציוני יודע את זה. זה עשרים שנה שההפגנות, השלטים והקריאות האלה משמרים את נרטיב השמאל על ההסתה הימנית לרצח. מרגלית גם אמור לדעת שמיליוני מצביעים במדינה לא הרגישו שאפשר לסמוך על רבין, וגם לא על שרון. הוא יודע את זה עליהם, רק שהוא כנראה לא סופר אותם בין אזרחי המדינה.
כשמרגלית מתייחס לאזרחי ישראל הוא מתכוון לעצמו ולבני שבטו, לאותו צד פוליטי שרבין ושרון מימשו את החזון שלו: הסכמים מדיניים, נסיגה והרס חיי מתיישבים. חלקים אחרים בעם – אלה שעצרו את חייהם כדי להיאבק בממשלות אוסלו והגירוש, כמו גם אלה שעדיין מאמינים היום בנתניהו – אינם כלולים בקבוצת ההתייחסות של חבר הכנסת. מעניין מה היה קורה אם נתניהו אכן היה מפגין מנהיגות, עוצמה וכוח נגד האויב. האם אותו אראל מרגלית היה מרגיש שעומד בראשנו אדם שאפשר לסמוך עליו?
מכה גלים
השבוע האחרון זימן לנו דוגמה נוספת לפער שבין מציאות ובין תפיסת מציאות. בחדשות ערוץ 2 דיווחה הקריינית יונית לוי על "אירוע חמור" כלשונה, שבו הותקף צוות הערוץ על ידי אזרחים באזור הפיגוע בעפולה. בראש הצוות עמד הכתב הערבי פוראת נסאר, ועל כן מיהרה לוי לקבוע שהתקיפה בוצעה על רקע גזעני, קביעה שאליה הצטרפה גם יו"ר דירקטוריון חברת החדשות. האירוע הפך לנושא חם ברשתות החברתיות, כאשר עיתונאים מכל המגזרים יוצאים מגדרם כדי להזדהות עם נסאר ולהזדעזע מהמכות שספגו הוא ואנשי צוותו.
רבים מהמגיבים, המזועזעים והפחות מזועזעים, צפו בוודאי בתקיפה כפי ששודרה בערוץ 2. ומה בדיוק רואים שם? כמה אזרחים שקוראים קריאות גנאי נגד התקשורת, אדם אחד שעושה תנועה מגונה למצלמה, ועוד איש קטן ותימהוני למראה שדוחף או נותן מהלומה מאחור לאחד מאנשי הצוות, ואחר כך מנסה להכות שוב באגרופו אך נבלם. וזהו. מכה מכוערת אחת, כתב ערבי מפורסם שלא נפגע, ויונית לוי שכמעט נשאה הספד על אנשי הערוץ האמיצים. נון-אייטם שהוקפץ לדרגת חדשות ראשיות ברשתות החברתיות. כי זה בכלל לא משנה מה באמת קרה, אלא כיצד עטפו אותו במהדורת הערוץ המסחרי. וכשאנשים תבוניים ורציניים מאמינים למגישת החדשות יותר מאשר למראה עיניהם – עדיף כבר להימנע מצפייה ולא לדעת כלום.
גבולות האייטם
אגב נון-אייטם: אחד הדיונים הלוהטים של התקופה האחרונה מתנהל סביב חיסולם של מחבלים בזמן ניסיונות דקירה. עקרונית, הדיון על גבולות הירי לגיטימי וחשוב, אבל ישנן שאלות רבות שנתונות במחלוקת ציבורית ופוליטית, ולעתים קל לבלבל ביניהן: האם הוראות הפתיחה באש בטוחות ומוסריות? האם הן קלות לביצוע בשטח? האם המצב בשטח באירוע נתון מחייב ירי או לא? עד כמה חשוב להימנע מהרג מחבלים שמנסים לרצוח? ומה עושים עם חייל שהפר את הפקודות מסיבה כזאת או אחרת?
ויש עוד שאלה אחת חשובה, נפרדת מכל היתר, שמציבה קו ברור בין ימין ושמאל בישראל: האם נושא הירי במחבלים הוא אייטם. כלומר, גם אם חייבים לבדוק אירוע או אפילו להעניש חייל, האם יש מקום לעשות את זה בתקשורת בהיקף כזה בזמן שמסביב נדקרים יהודים על ימין ועל שמאל? את העמדה האישית שלי בנושא מיותר אפילו להציג.