הצמיחה ברבעון השני של שנת 2015 הייתה אפסית, 0.1 אחוז בחישוב שנתי, אבל באוצר ובבנק ישראל לא נכנסו למלנכוליה מוחלטת.
שם העריכו כי הרבעון הראשון, השלישי והרביעי יספיקו על מנת לעמוד בתחזית צמיחה מקוצצת אך עדיין נסבלת. האמת היא שלאיש לא היה הסבר מניח את הדעת לצמיחה האפסית ברבעון השני, אבל הקונצנזוס היה שאין מדובר במגמה אלא בחריגה.
ההערכה הראשונית בנוגע לצמיחה ברבעון הרביעי של השנה תתפרסם רק בעוד ארבעה חודשים. למרות זאת, אני מוכן להעריך כבר עכשיו שהיא תהיה נמוכה מהתחזיות שהתפרסמו רק לאחרונה. יחד איתה תרד כמובן הצמיחה השנתית כולה, שכבר עכשיו ברור, כאמור, שתהיה נמוכה מהתחזיות המקוריות.
למה אני פסימי? בגלל המצב. נתחיל מהנתון שכבר הדגשנו בעבר במדור הזה. היצוא הישראלי בבעיה. מסיבות שונות היצוא לא גדל במהלך השנה האחרונה, ובחלק ממנה הוא אפילו קטן. קטר הצמיחה העיקרי שנותר למשק הוא הצריכה הפרטית. אם אנחנו קונים יותר, יש מי שמייצר יותר והמשק צומח. הבעיה מתחילה כאשר מגיעות תקופות שבהן אנשים קונים פחות.
למה אנשים קונים? משתי סיבות עיקריות. כי אני צריך, וכי "בא לי". למעשה מדובר בשלוש קטגוריות. צריכה שבאה לענות על צורכי חיים בסיסיים, כמו מים, חשמל, מזון, קורת גג, לבוש בסיסי ועוד. פרט לאלו ישנם גם צרכים שאינם בסיסיים באמת, אולם בתודעה שלנו הם צרכים של ממש: רכב, אינטרנט וסלולרי, מזגן, מזון לא בסיסי ועוד. בקטגוריה השלישית נמצאים כל הדברים שגם כשאנחנו קונים אותם, אנחנו יודעים שמדובר במותרות. שברור לנו שאם ברגע זה היה לנו קצת פחות כסף בכיס או משהו טוב יותר לעשות עם הכסף, היינו מוותרים עליהם בלי בעיה מיוחדת.
הרכישות של מוצרים מהקטגוריה הראשונה הן קבועות באופן יחסי. אולם הקטגוריה השנייה, ובמידה רבה הרבה יותר גם הקטגוריה השלישית, שהן אלו שבדרך כלל "צומחות", מושפעות מאוד מהאווירה. מצב רוח טוב וחגיגי גורם לנו לקנות הרבה. לא צריך לזה שום הוכחות מדעיות, היכנסו לקניון בערבי חגים ותבדקו מה וכמה אנשים קונים. לא מדובר רק בקניות של צורכי חג. כשמצב הרוח חגיגי, הארנק פתוח.
מצד שני, כשמצב הרוח שפוף הארנק הולך ונסגר. כשאין חשק לצאת מהבית, כשכולם מסביב מתהלכים בחשש ובחרדה, הקניות הולכות ונדחקות. חלק מהן נדחות עד יעבור זעם, וחלק לא יתבצעו לעולם. בעלי עסקים יוכלו לספר לכם שהפדיון בתקופה שמאז סוף חול המועד סוכות ירד משמעותית. לא רק במרכזי הערים ובמקומות מועדים, בכל מקום. אם המצב יחלוף בתוך שבוע-שבועיים, הפגיעה תהיה מזערית. אם הוא יימשך, המשק כולו יסבול מאוד.
לא רוצים עובדים ערבים
המצב הביטחוני המתוח ושרשרת פיגועי הדקירה ברחבי הארץ נותנים את אותותיהם גם בשוק התעסוקה. ציפי ביטון ישי, מנהלת מקצועית בחברת C.V.pool, שעמה שוחחנו, מספרת על התרחבות משמעותית בתופעה של מעסיקים שדורשים שלא לשלוח אליהם עובדים ערבים.
לדבריה של ביטון ישי, "תמיד היו מפעם לפעם מעסיקים שביקשו לא להעסיק עובדים ערבים. אך בשבוע האחרון אנו חווים עלייה משמעותית במספר הפונים שמעלים את הדרישה. אם בזמנים רגילים מדובר על פעם עד פעמיים בשבוע, בשבוע האחרון מתקבלות בכל יום חמש עד שבע פניות חדשות כאלה. מרביתן חריגות גם ברמת התקיפות והעקשנות של הדורשים".
ביטון ישי מציינת כי התופעה בולטת במיוחד במשרות המבוקשות יותר כמו בנייה, גינון, הפעלת כלי צמ"ה ועוד. פניות מעטות יותר מסוג זה מתקבלות בענפי המסעדות, ניקיון, משק בית ונותני שירות, ובשיעור פחות יותר במפעלים. בהייטק התופעה כמעט אינה מורגשת.
בחברה מציינים כי ישנן שתי מוטיבציות עיקריות לבקשות מסוג זה. "האחת היא תחושת הלאומיות והכעס שתמיד עולה במצבים כאלה, כמו ב'צוק איתן' למשל, מה שבא לידי ביטוי במשפטים כמו 'למה שאני אתן עבודה לערבים'. מוטיבציה שנייה היא תחושה אמיתית של חשש ופחד שבאה לידי ביטוי במשפטים כמו 'אני מפחד לשים עובד חדש על טרקטור...', או 'אשתי לא מרשה לי להכניס עובדים ערבים הביתה כי היא פוחדת' ועוד".
עם זאת, לביטון ישי ברור שלחברה אסור מבחינה חוקית להיענות לבקשות מסוג זה. זאת על פי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה תשמ"ח 1988, האוסר להפלות עובד בגין דת או לאום ולמנוע ממנו תעסוקה בשל כך.
תופעה נוספת שעלתה לתודעה בימים האחרונים היא עובדים ערבים שמביעים תמיכה והזדהות עם פעולות טרור ומחבלים בפייסבוק ובטוויטר. עורכת הדין יעל דולב, מומחית לדיני עבודה ממשרד עורכי הדין גרוס, קלינהנדלר, חודק, הלוי, גרינברג ושות', מציינת כי ישנן פסיקות סותרות בנוגע לשאלה האם מותר למעסיק לפטר עובד כזה.
דולב מציינת כי במהלך מבצע 'צוק איתן' פוטרה עובדת ששימשה כפסיכולוגית חינוכית בעיריית לוד, בשל הבעת שמחה בעקבות נפילתם של 13 חיילים ותפילה למותם של חיילים נוספים. בית הדין התיר פיטורים אלה, בין היתר בשל תפקידה של העובדת והיותה עובדת ציבור.
מנגד, מזכירה דולב, במקרה אחר סירב בית הדין להתיר פיטורי עובדת ששיתפה בפייסבוק (מבלי להביע עמדה אישית) כתבה המשווה בין השואה ובין הנעשה בעזה (ג'נוסייד כלשון הכתבה). במקרה זה נתן בית הדין משקל לעובדה כי העובדת לא הביעה עמדה אלא רק עשתה שיתוף, וכי היא אינה מזדהה דווקא כעובדת החברה בשיתוף זה.
"המבחן הקובע יהיה עומק הפגיעה של מעשה העובד במעסיק, כך שככל שיהיה זה סביר כי התבטאות העובד תביא לפגיעה במעסיק – בית הדין יתיר את הפיטורים. כך גם ככל שניתן יהיה להוכיח כי התבטאות העובד מביאה לפגיעה של ממש ביחסי העבודה אצל המעסיק, ולמתחים ומריבות בין העובדים", מעריכה דולב.