נטרול חם

צדיק ורשע הם מושגים תלויי הקשר היסטורי ותרבותי. הם יחסיים, כך מסתבר, גם אל מול אווירה ציבורית.

בימים אלו, כאשר אזרחים ישראלים אימצו נוהל 'חיסול חם' של מחבלים, רוצחים בפועל ורוצחים בכוח, קשה שלא להיזכר במקרה של יורם שקולניק שאירע לפני יותר מעשרים שנה.

השכחה הברוכה, זו שמאפשרת חיים אופטימיים במציאות לא פשוטה, מסתירה את העובדה שאין חדש תחת השמש הארץ-ישראלית. כמו למשל שמסגד אל-אקצא שימש תירוץ לפרעות ביהודים גם לפני שמונים שנה. כמו למשל שגל טרור סכינאי עבר עלינו כבר בראשית שנות התשעים. בזיכרון הישראלי עוד נותר שמה של הילדה הלנה ראפ ז"ל, שנרצחה כשעמדה בתחנת האוטובוס בבת-ים בדרכה לבית הספר, לא מעט בשל המהומות שפרצו אז בעיר ואביה הדומיננטי שהוביל את המחאה. רבים אחרים נרצחו ונשכחו.

באותם חודשים ארוכים שבהם אימת הסכינאים הערבים שלטה ברחובות, מצא רכב הביטחון של סוסיא ערבי חשוד מסתובב באזור היישוב. הוא הועלה לרכב ואז שלף סכין ודקר את אחד משני המאבטחים. הם השתלטו עליו ומצאו בכליו גם רימון רסס. שקולניק, אז נהג הסעות צעיר שהגיע למקום, ירה במחבל כשזה היה כבר כפות על הרצפה. טענתו בבית המשפט כי חשב שהמחבל מחזיק ברימון יד לא התקבלה. הטענה כי הירי התבצע בסערת האירוע לא הספיקה להגנתו והוא הורשע ברצח ונידון למאסר עולם. פעמיים קצב הנשיא דאז, עזר ויצמן, את עונשו. פעמיים דנה ועדת השחרורים בשחרורו המוקדם. שתי עתירות לבג"ץ הוגשו נגד השחרור. האחרונה שבהן נדחתה ברוב דחוק.

שבע וחצי השנים שבהן ישב שקולניק בכלא הביאו בין השאר להקמת 'חננו'. שמואל מידד, שליווה את המשפחה בהתנדבות ובמסירות במשך כל אותן שנים, ייסד בשנת שחרורו של שקולניק את הארגון.

בשבועיים האחרונים חוסלו לא מעט מחבלים. הם אמנם לא נכפתו עדיין, אך בימים אחרים בהחלט ניתן היה לטעון שאפשר היה לנטרל אותם באופן מתון יותר. אבל הארגון של מידד, עם שפע עורכי הדין המיומנים שעובדים בעבורו, לא צריך היה להיחלץ לעזרת איש מהמעורבים.

שומר שכר

את פסק הדין הבא צריך לראות, שחור על גבי נייר המכתבים של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, כדי להאמין בקיומו.

כמו רוב השטחים החקלאיים בארץ, גם זה של מושב ארגמן שבבקעת הירדן סובל מגניבות וחבלות בלתי פוסקות. מכיוון שמשטרת ישראל כמעט לא נוקפת אצבע בעניין, ושמירה פרטית אפקטיבית על שטחים נרחבים מאיינת את הכדאיות הכלכלית של העבודה החקלאית, עשו במושב ארגמן מה שנאלצים לעשות חקלאים בכל חלקי הארץ. הם איתרו את הז'לוב המקומי, זה שעל פי השמועה עומד מאחורי רוב הגניבות באזור, וסגרו איתו על סכום קבוע מתקבל על הדעת. הוא פורש את חסותו על השטחים החקלאיים, לא מזיק בעצמו ומרתיע אחרים מלהזיק. בעברית יפה קוראים לזה דמי חסות, ובלעז פרוטקשן.

כל זה פועל בדרך כלל עד שמגיע לשכונה ז'לוב חדש, חזק יותר, או עד שהבחור מגיע למסקנה שבכל זאת משתלם יותר להמשיך ולפרק את צינורות ההשקיה. ההסדר של מושב ארגמן עם האיש שלהם החזיק שלוש שנים, עד הלילה שבו שבו ופשטו אלמונים על שדותיהם. הם חשדו בנותן החסות והתלוננו במשטרה. הוא נעצר לחמישה ימים, אבל שוחרר אחרי שהמשטרה לא הצליחה לאסוף ראיות מספיקות. הם סירבו להמשיך ולשלם את הפרוטקשן והוא, בצעד מפתיע במיוחד, פנה לבית הדין לעבודה. חמשת אלפים שקלים שילמו לו מדי חודש, טען האיש. ואז פיטרו אותו בלי הודעה מוקדמת, בלי פיצויים ובלי פדיון ימי חופשה.

מהעדויות שנשמעו בבית המשפט, השופטים הבינו כי האיש לא ממש שמר על השדות מדי לילה. בימים הוא עיבד חלקות חקלאיות שבבעלותו ורעה עדר עיזים גדול. לא ייתכן, קבעו השופטים, שאדם עבד 24 שעות ביממה 365 ימים בשנה. ולכן הם כתבו כי "אנו מקבלים את גרסת עדי המושב ולפיה שולם לתובע סכום מסוים מדי חודש בחודשו, כאשר הוא צריך היה לתת את חסותו ולהפגין נוכחות בחלק משעות הלילה בשדות המושב".

אבל למרות כל זאת, הם פסקו כי מבחינתם הז'לוב היה שכיר של המושב. "ייתכן כי המושב התקשר עם התובע כדי שזה 'יגן' (המרכאות במקור) על שדותיהם מפני גניבות ונזקים", כתבו השופטים. "ייתכן גם שבבסיס ההתקשרות הייתה המחשבה כי התקשרות כזאת תמנע גניבות בשל ידיעתם של תושבי האזור, על כי התובע הוא זה ששומר ואחראי על השדות. הסיבה שנבחר דווקא התובע לתפקיד אינה רלוונטית לעניין קביעת עצם קיומם של יחסי העבודה שנוצרו לבקשת הנתבע. לתובע היו הכישורים שנצרכו - מעמד בקרב תושבי האזור, שייתכן שמהם באו הגנבים - לביצוע המשימה - הגנה על השדות מפני גניבה".

תושבי המושב ייאלצו לשלם לאיש שפרש את חסותו על שדותיהם דמי הבראה בסך 4,448 שקלים, פדיון ימי חופשה בסך 9,028 שקלים, החזר הוצאות נסיעה בסך 9,000 שקלים ופיצויי פיטורים בסך 18,608 שקלים. כל זאת כמובן בצירוף ריבית והפרשי הצמדה.

איזה מסכנים האוהדים

אני איני אוהד כדורגל. פחות מכך אני אוהד אוהדי כדורגל. ועוד פחות אוהדים מקללים, אוהדים מכים ואוהדים משליכים. אבל קשה גם לאהוד את הצדקנות שאחזה במשרד המשפטים בעקבות ההתפרעות במשחק של בית"ר ירושלים מול שרלרואה הבלגית, שהתקיים בבלגיה בקיץ האחרון.

נזכיר כי ההתפרעות של אוהדי בית"ר, שזכתה בתחילה לגינוי רשמי אפילו של ראש הממשלה, הושמה בהקשר רחב יותר בהמשך, כאשר התברר שהאוהדים הבלגים הם ששלהבו את הרוחות לאחר שהצדיעו כלפי הישראלים במועל יד. המחווה הנאצית כלפי יהודים על אדמת אירופה ריככה את הביקורת הציבורית בישראל על האוהדים מירושלים. אבל לרכך את לבם של אנשי משרד המשפטים היה קשה הרבה יותר.

חוק איסור אלימות בספורט קובע עונשים דרקוניים להתנהגות אלימה או אפילו בלתי הולמת במגרשי הספורט. עונשו של מי שמתפרץ אל המגרש יכול להגיע לשנת מאסר, שנתיים מאסר הן העונש על קריאה גזענית מהיציע, ומי שמכניס חפץ אסור בשערי האצטדיון מסתכן בלא פחות מחמש שנות מאסר. אבל כל אלו דורשים כמובן משפט פלילי כהלכתו, שבו התביעה אמורה להוכיח את אשמתו של הנאשם מעל לכל ספק סביר. במקרה כזה בית המשפט זקוק גם לסמכות טריטוריאלית. כלומר, העבירה צריכה להיעשות בתחומי מדינת ישראל.

אבל סעיף 17 לחוק נותן לבית המשפט גם סמכות מנהלית יוצאת דופן. "לבקשת תובע, רשאי בית המשפט לתת לאדם צו הרחקה או הגבלה... אם ראה כי התקיים אחד מאלה: האדם התנהג באופן אלים או תוך הפרת הסדר הציבורי באירוע ספורט, או שקיים לגביו חשד סביר שעבר עבירה הקשורה לספורט, או לא ציית להוראות שוטר או סדרן לאירועי ספורט; או התנהגותו של האדם במהלך אירוע ספורט נותנת בסיס סביר לחשש כי הוא עלול להתנהג בעתיד באופן אלים או תוך הפרת הסדר הציבורי באירוע ספורט או להתבטא התבטאות גזענית". במקרה כזה יכול שופט להרחיק אדם ממגרשי הספורט לתקופה של עד שלוש שנים, גם אם אשמתו לא הוכחה במשפט פלילי.

בפרקליטות מחוז ירושלים נחרדו לצפות באוהדי עירם עושים בושות בחו"ל, וביקשו לעשות מעשה. קלטת טלוויזיה של המשחק הייתה להם, וגם כמה תמונות סטילס. סמכות טריטוריאלית - כלל לא ברור. לכן הם בחרו לוותר על ההליך הפלילי ולהסתפק במנהלי. הם זימנו קבוצה של שנים עשר אוהדים לבית משפט השלום בעיר, ושם הצליחו להרחיק אותם ממגרשי הספורט למשך שנתיים. אחד מהם, קטין אוהד בית"ר מאזור המרכז, לא ויתר, ושלח את עו"ד איתמר בן גביר לערער על ההחלטה בבית המשפט המחוזי בירושלים.

ערכאת ערעור לא מתערבת בדרך כלל במסקנות עובדתיות של הערכאה הנמוכה יותר ששמעה את העדויות מכלי ראשון. אבל במקרה הזה, כאשר כל מה שעמד בפני בית משפט השלום שאסר את כניסתו של הקטין למגרשי הספורט היה תמונת סטילס אחת, קבע השופט המחוזי דרורי כי הוא יכול להתרשם ממנה גם בעצמו. "עיינתי בצילום פעם ופעמיים", כתב השופט, "ולא ניתן להסיק ממנו דבר, זולת עצם הימצאותו של העורר באותו מגרש", כתב דרורי. הוא גם דחה את טענת הפרקליטות כי הימצאותו של הקטין בתוך קבוצת אוהדים שהתפרעה מספיקה כדי להרחיק אותו מהמגרש, לאחר שהזכיר כי החוק אינו מאפשר ענישה קולקטיבית.

אבל הקביעה החשובה של דרורי, שעשויה לשנות את לו"ז השבתות גם של כל שאר אחד עשר מורחקי שרלרואה, היא שגם החלק המנהלי בחוק מוגבל לשטח הריבוני של מדינת ישראל. ולכן, למרות רצונה הטוב, פרקליטות המדינה לא תוכל לחנך אוהדים ישראלים שהתנהגו בצורה לא נאותה באצטדיונים בחו"ל.