חלפה שנה מהבוקר שבו עליתי, כמו בכל ראש חודש, להר הבית.
כאורחת בביתי שלי, במקום המקודש לעם היהודי, מוקפת טבעת מאבטחים ומנועה מלהתפלל. זכיתי לדחיפות ויריקות של נשות הוואקף, וזו הייתה חוויה משפילה.
המודעות שהתפרסמו אחרי העלייה להר, תחת הכותרת "משוגעים רדו מההר", האשימו אותי ואת חבריי נאמני הר הבית בניסיון להבעיר את המזרח התיכון. חלפה שנה והתמונה ברורה, חדה וכואבת. אסור לנו להסתכל על המצב כמו על עוד גל של טרור. זוהי מלחמה על קיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. שילוב של טרור עממי ומאורגן הנובע מהסתה פרועה של הרש"פ, והפצת שקרים על ידי הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, בסיועם של חברי הכנסת מהרשימה המשותפת המלבים את המלחמה בעיקר סביב הר הבית.
ימי הטרור ומראות השכול והטרור, מראות שקיווינו והתפללנו שלא ייראו יותר במחוזותינו - מצריכים אותנו להתבוננות ולחשבון נפש מעמיק. העולם הערבי מציב בפנינו כחברה וכעם מראה גדולה עם שאלה גדולה. באכזריותו וברשעותו הוא שואל אותנו ומחייב אותנו לבירור פנימי עמוק: מה בעצם הקשר שלנו לארץ. למה בכלל הגענו לכאן? מה החזון שלנו? מה החלום שלנו? האם הר הבית ובניית בית המקדש וחברת מופת עדיין כלולים בחזון ובחלום הזה, או שמספיק לנו לשיר "לשנה הבאה בירושלים" ולהצטלם בבר מצווה ליד הכותל? ואולי בעצם אנחנו מעדיפים את המצב כך, כי אין לנו ממש רצון, כוח ואמונה לממש את "הר הבית בידינו"?
רצועת המרדות האסלאמית החובטת בנו שוב ושוב מזה שנות דור בסוגי טרור שונים מניחה לפתחנו את שאלות היסוד הללו. נדרש מאיתנו טיפול שורש ובירור יסודי ומעמיק על עיקרי אמונתנו, זהותנו וערכינו.
הטרור מכריז מלחמה כביכול בגלל אל-אקצא, ואנחנו לא נוותר על המהות שבחזרה לציון. אומה חפצת חיים לא נכנעת לאויב מתוך הבנה שאין לנו קיום בלי הר הבית.
שולי מועלם
ח"כ (הבית היהודי)