המצב הביטחוני והפוליטי במדינת ישראל בשבועות האחרונים מדגיש עד כמה דרכו של רחבעם זאבי, גנדי, הייתה חכמה, נועזת וצפתה את הנולד.
גנדי היה חלוץ בחשיבה האנטי-ממסדית של מפא"י. הוא הרי יצא משורות תנועות העבודה, ממחנות העולים, והיה איש שכל כולו ציונות, התיישבות, ביטחון של מדינת ישראל בארץ ישראל. ופתאום הוא יוצא נגד חבריו, מעז ללכת נגד הזרם.
היום אנחנו מבינים שהערבים לא נלחמים על מדינה, על דמוקרטיה. הם נלחמים נגד קיומה של מדינת ישראל כאן, ואת זה אמר גנדי כבר לפני שלושים שנה. הוא שילם על כך מחיר יקר, אבל הוא נשאר נאמן לדעותיו ולא נבהל מכך שחבריו הפנו לו עורף.
היה לי ויכוח לא קל עם גנדי בנושא הטרנספר. חשבתי שהוא לא מעשי, ושהוא גם בראש ובראשונה לא מוסרי. אני חושב שאין לנו זכות או יכולת לגרש את ערביי ארץ ישראל. אבל יש לנו את מלוא הזכות המוסרית ואת מלוא התוקף השלטוני לדרוש מהם נאמנות למדינת ישראל, ושלא ייסחפו אחרי מנהיגים קיצוניים שכל כוונתם להסיט ולחרחר ריב ומדון. אני חושב שצדקתי בעמדתי אז ואני דבק בה גם היום.
אחד הפרקים המעניינים בחייו של גנדי היה התרומה לביטחון, השנים הרבות שבהן היה בצבא. הוא סיפר לי פעם איפה הוא שמע על הכרזת המדינה: בקשר במלחמת העצמאות, בקרב במלכיה. ערביי לבנון תקפו את מלכיה הלוך וחזור, כדי לגרש מהגבעה של מלכיה את ההתיישבות היהודית הציונית. והנה, אנו רואים את אותו הדבר היום. ערבים חודרים מרצועת עזה, וחוצים את הגדר לכיוון ישראל. בלי קשר ליהודה ושומרון, לירושלים, למתנחלים, במשך יותר ממאה ועשרים שנה הערבים מנסים לגרש אותנו מכאן, להשמיד אותנו. וגם כאן אנו רואים את צדקת דרכו וחשיבתו של גנדי.
גנדי טבע את המשפט "בארץ ישראל צריך ללכת יחפים, כי בכל מקום דורכים על פסוקים". רוצה לומר, ארץ ישראל כולה שזורה בסיפורי התנ"ך. הוא הקושאן שלנו על הארץ, כך אמר בן גוריון.
אחד הדברים שגנדי הקדיש להם שנים רבות בחייו היה החינוך לאהבת ארץ ישראל, להכרת הארץ. הוא הכיר כל גבעה, הר, גיא ונחל בארץ, והבין שהנוער חייב לצאת לשטח כדי להכיר ולאהוב את הארץ, דרך המפגש עם אתרי המורשת, עם אתרי התנ"ך, עם המקומות שבהם חי והתהווה עם ישראל. לכך חינך גנדי וכך פעל. הוא הקדיש עשר שנים מחייו למוזיאון ארץ ישראל והיה מנהל המוזיאון. כל זאת מתוך כוונה להגדיל את ההיכרות עם ארץ ישראל ולהגביר את האהבה לארץ, במיוחד בקרב הנוער.
Mpeled45@gmail.com