פרופ' רפי מן, מומחה לתקשורת, איש אוניברסיטת אריאל, מתייחס בראיון ליומן ערוץ 7 לכישלון ההסברתי הישראלי בעולם, גם בימי פיגועי טרור קשים, ולמבול סרטוני הזוועה הוויראליים והשפעותיהם עלינו.
לדברי פרופ' מן יש לזכור כי ביקורת על ההסברה הישראלית קיימת כבר מימי קום המדינה, אלא שאז בעולם זכתה ישראל לתדמית חיובית מאוד בהיותה בעיני מדינות רבות הצלחה מופלאה של עם פליטים שהגיע לארץ הקודש, קלט עולים ופיתח והקים מדינה יש מאין. "אחד משיאי ההסברה היה בתחום הקולנוע והספרות עם הסרט אקסודוס. הייתה תחושה של הישג ההסברה הגדול ביותר מאז ומעולם, כך הגדיר זאת טדי קולק".
לעומת זאת, אומר פרופ' מן, "הבעיה של ישראל החלה אחרי 67' והחמירה בכל אחת מהמתקופות שבהן פרצי אלימות. נוצר אפקט מצטבר של אירוע על גב אירוע, וכך החלה ישראל מאבדת את מעמדה כקורבן והפכה מדוד לגוליית".
לדבריו במציאות שכזו "העולם נוטה חסד לקורבן ופחות נוטה לחזק. גם כאן כשמדובר בטרור בודדים, זה נראה בעיניהם כהתפרצות קטנה לעומת התפרצויות גדולות שהעולם מכיר ממקומות אחרים".
מוסיף פרופ' מן ואומר כי "בלט מאוד במבצע 'צוק איתן' הפער בין הטיעונים שלנו על כך שאנחנו רוצים שלום ושרק הותקפנו, שאנחנו רק מגיבים ולא מחממים את הגזרה". עוד הוא מעיר כי בימים אלה המרכיב ההסברתי המוביל הוא תמונות ולא מילים, והתמונות בצוק איתן היו לטובת הצד הפלשתיני.
"שום תמונה מישראל לא השתוותה לתמונות החזקות של בתי 16 קומות שקורסים. יש לנו בעיה עם העניין הויזואלי שמצטרף להצטברות הדימוי", אומר מן.
ואולי הסרטונים המתעדים את התקיפות ומעשי הרצח מסייעים להסברה הישראלית? פרופ' מן סבור שהתשובה שלילית והוא גם מסביר מדוע. "הסרטונים לא מסייעים. אנשים מפרשים תמונות בהתאם לתפיסה הכללית שלהם. מעבר לכך, צילומים מהסוג הזה לא מגיעים לתחנות הטלוויזיה המרכזיות. לא מראים דברים כאלה במהדורות החדשות.
"אם מראים אז מפקסלים כך שמרבית הצופים לא מזהים מה קורה שם באמת. הפלשתינים נהנים להציף את האינטרנט בצילומים כאלה כבר מהאינתיפאדה השנייה, אבל הם לא הגיעו לתקשורת ממסדית".
אז מה ניתן בכל זאת לעשות? פרופ' מן משוכנע כי "אפשר ליעל את עבודת ההסברה", הוא אומר ומציג כדוגמא טובה לעבודה נכונה את פעילותו ההסברתית של דובר צה"ל שכעת אמנם מהווה שחקן פחות פעיל בזירה, אך "בכל מה שקשור בהסברה באנגלית היה מצויין. יש שם חבורה של צעירים דוברי אנגלית שמכירים את שפת האינטרנט ואת ההתחכמויות הגראפיות, את המ"מים ומבינים שאם הכנסת יותר מעשר מילים בתגובה הפסדת. כך ניתן לפחות להראות נוכחות".
אנחנו לא צריכים את התמונות כדי שהלב יכאב. די לנו שאנחנו שומעים על פגיעה בילד כדי שיכאב לנו. לא צריך לראות את הדקירות".
בנוסף מעיר מן ואומר כי בעיות ברמה הארגונית מקשים על תפקוד מנגנוני ההסברה הישראליים. הוא מזכיר כי עם הקמת הממשלה נושא ההסברה פורק וחולק בין משרד החוץ למשרד הממשלה כמו גם לכמה שרים נוספים שהאחד עוסק בטיפול בחרם והאחר בהסברה בנקודות מוגדרות בעולם, וכך "במקום לרכז את הנושא למקום אחד כל אחד לוקח נתח".
מן מוסיף ואומר כי גם בזירה המדינית ישראל מצויה בבעיה שכן "ישראל לא שכנעה שהיא נכונה לפשרה ולוויתור על שטח למען השלום. זו אחת הבעיות של ישראל שמחזקת את הרושם שהיא לא מתכוונת להיענות לצד החלש. כל עוד אין הבעות מילוליות של נכונות כזו יש בעיה בהסברה".
בעקבות דבריו אלה נשאל פרופ' מן האם עולה מדבריו שרק לממשלה שמאלית יש סיכוי בזירת ההסברה וממשלה שאינה מאמינה בחלוקת הארץ נדונה בהכרח לכישלון הסברתי.
לדבריו אם אכן זו מדיניותה של הממשלה צריך להיעשות מאמץ הסברתי כדי להסביר אותה. "ב'צוק איתן' ישראל ניסתה לתת מסגרת לעובדות, למסגר את המאבק בחמאס כחלק מקו החזית של העולם מול האיסלאם הפונדמנטאליסטי. זה נאמר פעמים רבות ב'צוק איתן', אבל מי שקורא את התקשורת העולמית רואה שהעולם לא קונה את המיסגור הזה. לטעמם יש כאן מאבק על זכויותיהם של הפלשתינים. כך הפלשתינים הצליחו למצב את זה מאז שנות השבעים".
לדבריו "הממשלה עושה מאמץ ומציגה את טענותיה ואת האנטישמיות, אבל התהליכים הם לכיוון אחר לגמרי. אליטות אינטלקטואליות מדברות יותר ויותר על חרם על ישראל. כל אלה הם הכיוון הכללי של מדיניות המערב. אם יש לממשלה מדיניות היא צריכה לשווק אותה. בנתיים ההצלחות שלנו קטנות מאוד".
כאמור, בהמשך השיחה עמו התייחס פרופ' מן גם ליחס הראוי לסרטוני הטרור הפושטים ברשתות החברתיות, סרטונים המעלים את השאלה אם הפצתם נכונה כמחדדת את מראות המאבק הישראלי פלשתיני, או פוגעת בנו, בנפשנו ובמורל הלאומי.
"הדם רותח כשרואים את הצילומים הללו", אומר מן הסבור כי בפועל לא ניתן לשלוט על מגיפת הסרטונים הללו שכן האינטרנט פרוץ ואינו מוגבל וישראל אינה סין או מקומות אחרים שבהם מגבילים אותו. "נגד האינטרנט לא ניתן לעשות דבר. השאלה היא מה קורה בממשק שבין הרשתות החברתיות לתקשורת הממוסדת. הרי כל אחד רואה בפייסבוק ובווטסאפ משהו אחר, אבל בתקשורת הממסדית רואים אותו דבר".
"הבעיה היא שמתוך שהדברים כבר הופצו משלבים תצלומים כאלה במהדורות הממוסדות. הפיתוי לעורכים גדול מאוד להראות את הדברים, ויש לכך פנים רבות", אומר מן הרואה בהפצת הסרטונים המטילים אימה ופחד ברחובות ישראל סיוע של ממש למטרות הטרור.
"מעשה הטרור הוא לא בדקירה, אלא בתהודה שיש לכך ובהשפעה הפסיכולוגית שיש על ציבור רחב. כשמראים שוב ושוב את אותו פריים הרי שאם הטרור רוצה להפחיד אותנו אנחנו עושים לו העצמה ומשרתים את הטרור. אנחנו לא צריכים את התמונות כדי שהלב יכאב. די לנו שאנחנו שומעים על פגיעה בילד כדי שיכאב לנו. לא צריך לראות את הדקירות".
לדבריו הפתרון טמון באווירה הציבורית ולא בהתכנסות עורכים כלשהי ובהחלטות אתיות כאלה ואחרות. "האירוע המכונן של תמונות זוועה היה הפיגוע בדיזינגוף בשנת 95'. הועברו אז שידורים חיים והצלמים לא היו ערוכים לכך. הם סברו שהם מצלמים ומישהו יערוך את הדברים וכך הראו בשידור חי חלקי גופות.
''השידורים היו איומים ונוראים ובעקבותיהם הלכו העיתונים שלמחרת עם תמונות מזוויעות, ואז נוצר לחץ ציבורי על העיתונים. הציבור טען שהכול נעשה למען הרייטינג, ובעקבות זה, בלי להתכנס ולקבוע קוד חדש, העיתונים הלכו צעד אחד אחורנית. הציבור לא רוצה את זה. צנזורה של הציבור בלמה את התמונות".