טוב, אני אומר את זה: גם מחנכים טועים. בטח אלו עם פז"ם במערכת החינוך באורך של בורג. קטן. לפעמים מדובר בטעויות קטנות, אבל לפעמים... ה' ירחם.
טעות בכיתה יכולה להיות משולה לנסיעה במהירות של מאה עשרים קמ"ש: כל הזזה קטנה של ההגה גוררת אחריה תוצאות הרות גורל. אבל בכיתה רעש הצריבה והצלקת הנפשית שאתה יכול לגרום בתור מחנך, יכולים לזעוק בדממה ואף אחד לא ידע. זאת אומרת, כמעט אף אחד. שכן בעל הצלקת לא רק שידע גם ידע, אלא הוא יזכור את הצריבה הזו לעוד הרבה שנים.
בשבוע שעבר טעיתי ובגדול. טעיתי באותן טעויות מהסוג שגורמות לך אחרי השיעור לתפוס את הראש שלך חזק ולנסות ולהבין מה הלך כאן עכשיו, ומה לעזאזל חשבת לעצמך?!והוא? הוא שקוף. בודד. לבד. מין משהו לא ברור, בלי משקל ועם תכונה מיוחדת כזו שמסוגלת כנראה להעביר דברים דרכו
קודש הקודשים
הכול התחיל כשאני והכבוד שלי לקחנו את הכלל: "את הדברים הקשים תיקחו לכם, את הבלתי אפשרי תשאירו לנו" צעד אחד קדימה. או שניים. נכנסתי לשיעור ורציתי לגעת באחד מהדברים הכי רגישים לכל תלמיד באשר הוא: סוגיית המעמד החברתי שלו. איך אני יודע? כי לא עברו כל כך הרבה שנים מאז שאני בעצמי הייתי תלמיד, אלא אם עשרים שנה נחשבות בעיניכם להרבה.
מהמודיעין שאספתי התברר שהכיתה הזו מאוד מורכבת מבחינה חברתית: במקום להיות מגובשים, יש להם מעמדות וקבוצות ותתי קבוצות. ואם המעמד החברתי הוא סוגיה רגישה, הרי שהטיול השנתי והרכב החדרים הוא 'קודש הקודשים' של המעמד החברתי. "ה"דבר, בה"א הידיעה, שיכול להדיר שינה מעיניהם של עשרות אלפי תלמידים, כי כולם יודעים שזה לא משנה איזה תלמיד אתה, אם אין לך חבורה משלך ואתה לא בטוח באיזה חדר תישן בטיול השנתי, אז כל עניין הלימודים נהיה עבורך מאוד לא נעים. וזה כמובן בשפה עדינה.
בסך הכול רציתי להדגים להם כמה נושא המעמדות בכיתה יכול להיות מורכב וכמה הם צריכים לשים לב בתור כיתה לכך שיש תלמידים שקשה להם. ובכלל, רציתי שהם יבינו שכיתה היא בעצם חברה קטנה, וכמו כל חברה גם עצמתה של הכיתה נמדדת בתחושות הביטחון של החוליה החלשה שלה.
ואם החוליה החלשה, זאת אומרת התלמיד שמרגיש שלא טוב לו וכל שיעור מבחינתו הוא חוויה לא נעימה של הליכה לאיבוד, שלא לומר טביעה וסבל, אז באמת לא מעניין כמה מאיות הכיתה תוציא בחמש יחידות הגמרא שלה, התלמידים בה כבר הפסידו במשחק.
מהלך מתודי?
קראתי לכמה בנים שידגימו איך חוויית בחירות חדרי הטיול השנתי אמורה להיות, וממש כמו בחיים, הכיתה קיבלה הדגמה על ההבדל בין המקובלים בעלי הדם הכחול, לאלו שהולכים לאיבוד בעקבות החיוך והשמחה הפנימית שנעלמה מתוכם.
עד שלאט לאט ראיתי איך הוא עמד שם, לבד, וראה בעיניים כלות איך כל החברים שלו בוחרים ושמחים איש בחברת רעהו. והוא? הוא שקוף. בודד. לבד. מין משהו לא ברור, בלי משקל ועם תכונה מיוחדת כזו שמסוגלת כנראה להעביר דברים דרכו, אחרת אין לי הסבר להתעלמות המוחלטת של כולם.
ובסוף? אחרי שכולם חזרו כבר בחזרה לכיתות שלהם גם הוא הלך. ועיניו דומעות. ומבטו כבוי.
הוא הסתכל אליי בסימן שאלה כשואל: "למה היה חשוב לך להעביר אותי את החוויה המשפילה הזו, כאילו אני לא מודע למצב החברתי הבעייתי שלי?"
אני רק השפלתי מבט וניסיתי להסביר לו שזה היה בעצם מהלך מתודי בשביל להעביר לכיתה מסר מסוים. והאם הוא סולח לי?
כן, ענה לי ביובש. הוא סולח. והלך.
אבל אם הוא באמת סלח לי, למה מאז אותו מקרה, בכל פעם שאני רואה אותו, אני מרגיש טעם חמוץ ויובש בפה?
---------
התחברתם? הצטרפו עכשיו למנויי "מקום בעולם", מגזין הנוער של עולם קטן. לדפדוף בגליון לדוגמא לחצו כאן