התחלה: לפני 51 שנים. נולד וגדל בשכונת הגפן ברמת גן. השלישי מבין ארבעה אחים.
הורים: אבא יחזקאל, עצמאי בעל מסעדה בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. אמא דיזי, עקרת בית "חמה ואוהבת". הוריו ילידי עיראק, עזבו את משפחותיהם מאחור ועלו לישראל. הכירו בארץ ונישאו.
בלי קידוש: גדל בבית כמעט בלי כל סממן יהודי, "רק חגים ולא מעבר לזה. אבא עד גיל 20 היה מניח תפילין, אבל כשההורים שלי עלו לארץ הם הורידו הכול. אפילו קידוש לא היה לנו בבית".
להעריך: "אמא לימדה אותי לכבס, לתפור, לבשל". בילדותו הייתה תקופה שאביו חלה והוא נאלץ לסייע בפרנסת הבית. "כשהיו קשיים כלכליים בבית, הייתי הולך ומנקה משרדים. את המשכורת הייתי מעביר להוצאות הבית. זה לימד אותי לדעת להעריך את החיים".
התחנה הישנה: לאביו הייתה חנות נעליים בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. לימים הוסבה החנות למסעדה. "איזו נוסטלגיה. באותם ימים התחנה המרכזית הייתה הסנטרל של הכול. בתור ילדים גדלנו על הריחות, הקולות והאנשים שהיו שם".
צבא: בוגר בית הספר הממלכתי הגבעה, ובהמשך תיכון אורט רמת גן במגמת מכניקה עדינה. בצבא שירת בחיל התובלה.
זמן חופשי: השירות הצבאי התנהל במסגרת שבוע-שבוע: שבוע בצבא ושבוע בבית. "החלטתי לנצל את הזמן הפנוי שהיה לי, ובהמלצה של חברה יצאתי ללמוד קורס ספרות".
מחשבים: עם השחרור מהצבא עבד כטכנאי בחברה למחשבים. במשך שנתיים עסק במחשבים ואפילו החל בלימודי תכנות, "אבל בפנים הרגשתי שזה לא זה".
החצי השני: לילי (43). הכיר אותה במהלך שירות מילואים ולאחר כשנה נישאו. "אין כמוה, שותפה לדרך".
ילדים: "הגאווה". הבת הבכורה קורל (21), ברק (18) שמיניסט, ועומר (12) אוטוטו בר מצווה.
משנה כיוון: לאחר החתונה עזב את עבודתו בחברת המחשבים. "לא מצאתי את עצמי שם", ופצח בקריירה כספר. במסגרת העיסוק בתחום השיער נחשף לחרוזים לשזירה והדבקה על השיער שיובאו מאיטליה והחל בשיווק למספרות. "לאט לאט זה תפס תאוצה והתרחב מקישוטים בלבד גם לתוספות שיער".
פסקינו: כשהתבסס מעט הקים חברה לייבוא תוספי שיער. לחברה החדשה העניק את השם 'פסקינו', קסם באיטלקית. "בזמנו התחום הזה של תוספות שיער לא היה מפותח בארץ. הבאנו אביזרים וקישוטים לשיער. זה היה ממש להיט".
פאות: במקביל, כתוצאה מדרישה שהגיעה מהשוק הדתי, צלל לעולם הפאה הנוכרית. "נפגשתי עם פאניות דתיות שביקשו פאות משיער אדם, ולא סינתטי כמו שהיה מקובל עד אז. התחלתי ללמוד מהיסודות את מלאכת ייצור הפאות. כיוונים, תפירה ועוד. זו תורה שלמה".
מצוקה: בעבודתו נחשף שוב ושוב למקרים של נשים שסובלות מבעיות שיער שונות כגון דלילות, הקרחה או סרטן, ואינן זוכות לפתרון שיער מקצועי ראוי. "אותן נשים סבלו מצער על איך שהן נראו, וקלטתי שבשטח אין מענה לצורך הזה".
המענה: "לקחתי את הידע שצברתי מייצור הפאות צעד אחד קדימה והתחלתי לייצר פאות ותוספות שיער לאותן נשים חולות, במטרה שיזכו למראה הכי טבעי שאפשר". מאז, אוכלוסיית הנשים החולות הפכה לאחת העיקריות בעבודתו.
קרחת: בתחילת הדרך הגיעה נערה לוקה באלופציה-ראטה (התקרחות פתאומית עקב טראומה). "היא הלכה עם כובע או מטפחת, והסביבה התייחסה אליה ברחמנות. בניתי לה מידה מדויקת של הראש, בהתאמה של הגוון הכי נכון בשבילה, ועבדתי שערה שערה על הרשת".
אושר: "חבשתי לה את הפאה על הראש, ולראות את האושר שזה עשה לה - אין מילים לתאר. לא אגזים אם אומר שהחיים שלה השתנו מהקצה אל הקצה". מאז זכה לטפל במאות רבות של נשים חולות.
אובדן: "אישה בלי שיער מרגישה שבורה נפשית, חסרת ביטחון. אובדן השיער זו הטראומה הכי גדולה לחולה, לפעמים יותר מהמחלה עצמה. אבל כשיש פאה עם מראה טבעי וזהה כמה שיותר למראה שהיה לפני המחלה - זה מעניק לה כוחות נפשיים אדירים להתמודד".
לתת את הנשמה: היה שותף בהקמת העמותה 'פאה לכל אישה' בבית החולים בילינסון. בהמשך הגיע למחלקה הגינקולוגית-אונקולוגית בבית החולים תל השומר. "פתחתי שם פינה מפנקת, ופעם בשבוע אני מתייצב באופן אישי. אנחנו חופפים את הפאות, מתקנים, מעצבים. העיקר שהחולות תרגשנה טוב עם עצמן".
היבט נפשי: "השיער הוא בפירוש לא רק דבר חיצוני, ויש לו השפעה גדולה על החוסן הנפשי והכוח להתמודד עם המחלה". הוא נכנס באישור הצוות הרפואי אפילו לחולות בבידוד כדי לספר ולעשות פן. "זה סיוע בנקודה הכי אישית, שהיא מאוד כואבת ורגישה".
מראה טבעי: ביום שצריך לגלח את השיער לחולה בטרם ינשור כתוצאה מהטיפולים הכימותרפיים, מגיע בכי גדול. "זה רגע מאוד קשה, אבל התפקיד שלנו לעודד ולתת תמיכה. אני מסביר לה שאני לוקח את השיער הטבעי שלה ובונה לה ממנו אותו מראה בדיוק".
מלחמה בסרטן: הוא עומד בקשר עם האגודה למלחמה בסרטן, ופעם בשבוע-שבועיים מגיע להוסטל בגבעתיים כדי לספר את החולות, בהתנדבות כמובן. "אנחנו מגיעים, אוספים את הפאה ממיטת החולה. אני שוטף, רוחץ, מטפל ומחזיר".
סיפוק: "יש סיפוק אדיר כשאתה עושה טוב לאנשים. זו הרגשה טובה להם, אבל בפירוש גם לי. זכיתי".
פאה במתנה: תורם פאות לנשים נזקקות במחלקה האונקולוגית בבית החולים תל השומר. כשיש צורך בפאה במחלקה, שמח להשלים ללא כל תמורה. "אנחנו תורמים פאות לנשים כי אנחנו מבינים את החשיבות הרבה שיש לכך בשביל האישה".
פסיכולוג: החולות מגיעות אליו עם מטען נפשי וסיפורים אישיים לא פשוטים, ופעמים רבות הוא הופך למעין פסיכולוג, משענת ואוזן קשבת.
משמעות: האזין לסיפורים אישיים של אוכלוסיית החולים שבה טיפל, נחשף להתמודדות שלהם והשאלות הקיומיות החלו צפות. "התחלתי לשאול את עצמי: 'בשביל מה חיים, מה המטרה בחיים?'. התחלתי לחפש משמעות".
מתקרב: כתוצאה מאותן תהיות החל להתקרב ליהדות ולשורשים. "אתה מבין פתאום שיש בחיים משמעות שהיא הרבה מעבר לכסף ולחומר. לחיים יש תכלית, יש עוד עולם מעבר לעולם הזה". כחלק מתהליך ההתקרבות החל להקפיד ללכת לתפילות בבית הכנסת, הצטרף לשיעורי תורה וחוזר למסורת ולמצוות.
תודה: ההיחשפות לאנשים החולים והסובלים הייתה בשבילו שיעור מאלף לדעת להודות על היש בחייו. "אני אומר לכולם: תשמחו מהחיים, תאמרו תודה לבורא עולם על מה שנתן".
אם זה לא היה המסלול: "בהתחלה לא ידעתי למצוא את המסלול שלי בחיים. חיפשתי את עצמי במכירות, במחשבים, לא היה לי ברור מה הייעוד שלי. תודה לבורא עולם, לא סתם דברים מתגלגלים, ומצאתי את הייעוד שלי בעשייה בפסקינו".
ובמגרש הביתי:
בוקר טוב: משכים קום בשש וחצי, מתארגן, לוקח את הילד לבית הספר ומגיע לסניף המרכזי של פסקינו ברמת גן. לאחר מכן עובר לעבוד בסניף בתל אביב. בשגרה, מסיים את יום העבודה בשעה שבע וחצי בערך וחוזר הביתה עייף אך מרוצה.
דיסק ברכב: מזרחית על כל סוגיה.
השבת שלי: "אין על השבת". ליל שבת מתחיל עם קידוש וסעודה משפחתית. בשבת בבוקר הולך לבית הכנסת. לאחר מכן מבקר את ההורים, ובהמשך נח ואוגר כוחות לשבוע החדש שבפתח. "משתדל לשמור שבת עד כמה שאפשר".
אוכל: כל שבת לאחר ששב מבית הכנסת נהנה מאכילת סביח של בוקר אצל ההורים. "כל האחים שלי מגיעים לאמא, יושבים ואוכלים יחד. לסעודת שבת אני אוהב לאכול חמין עיראקי, שנקרא טבית", למתעניינים, מדובר בעוף ממולא עם אורז ותבלינים מגוונים.
אחזקת הבית: אחראי על התחזוקה בבית. "כל התיקונים, כל מה שנשבר, מתקלקל ונופל בבית הוא בתחום אחריותי". בעיקר אחראי להוריד את הזבל.
מפחיד: "כלום לא מפחיד אותי, רק בורא עולם. הכול מגיע ממנו".
דמות מופת: האישה שאיתו, לילי. "היא תומכת בי, אוהבת ודוחפת אותי קדימה להיות הכי טוב שאפשר".
משאלה: "שיהיה טוב לכל עם ישראל", אמן.
כשאהיה גדול: לעשות בדיוק את אותו הדבר כמו היום. "אעזור לאחרים ואעבוד במקצוע שאני אוהב, ואולי בסופו של דבר אוכל גם קצת לנוח ולטייל בעולם".
rivki@besheva.co.il