במיוחד על בני מיעוטים שמסתובבים ברחוב, או עובדים במקומות שאנחנו נמצאים בהם.
אפילו אני, לא ילד פחדן במיוחד, שגר בעיר שממש לא נחשבת מסוכנת, התחלתי להרגיש שנהיו לי עיניים בגב.
זה התחיל בקנייה פשוטה במכולת, כשהפועל הערבי שמסדר את מוצרי החלב נעמד בדיוק לידי כשבאתי לבחור מעדן חלב. מיהרתי להתרחק ממנו, חושש מהמספריים שבלטו לו מהכיס.
אחר כך נעמדתי בתחנת האוטובוס בדרך לספרייה. כשעליתי וביקשתי מהנהג עודף, המבטא בקולו הסגיר שגם הוא לא ממש יהודי. כל הדרך דמיינתי כל מיני תסריטים שעלולים לקרות בנסיעה, עד שהחלטתי לרדת שתי תחנות קודם וללכת ברגל. קצת לפני הספרייה פגשתי את חבר שלי אלון שעמד בחזית הבית שלו. המשפחה של אלון גרה בבית פרטי והם עושים עכשיו שיפוצים. "אתה לא מבין איך אנחנו מחכים שזה ייגמר כבר", לחש לי אלון והביט אחורה בחשש, "הפועלים האלה מתנהגים פה כאילו זה הבית שלהם, מדברים בערבית ומעשנים. ואמא שלי ממש מפחדת כשהם מחזיקים את כלי העבודה ביד". הנהנתי בהבנה ואמרתי לאלון: "הלוואי שזה לא היה צריך להיות ככה".
בספרייה, כשעמדתי מול עמודות הספרים הרחבות, לא הצלחתי להתרכז בבחירת הספרים. חשבתי על המשפט שאמרתי לאלון כבדרך אגב. אולי באמת זה לא צריך להיות ככה? שאלתי את עצמי. אולי אני לא צריך לפחד ללכת ליד אתרי בנייה, ואמא שלי לא צריכה לחשוש כשהיא הולכת לבית המרקחת? אולי בכלל אפשר שהכול יהיה אחרת? אבל איך?
בלילה, בשיחת טלפון, שיתפתי את אחי הגדול אוהד בשאלות ובמחשבות שהיו לי. אוהד כבר סיים את שירותו הצבאי, והוא לומד בישיבת הסדר. הוא הקשיב לי בכובד ראש, ואמר שגם הוא חשב על זה. בעצם, לא רק הוא, אלא גם חברים שלו והרב בישיבה, שאמר שצריך להעסיק רק יהודים. "אתה יודע מה, אולי נוכל לעשות שינוי קטן משלנו, תן לי לבדוק את זה", אמר אוהד וניתק את השיחה.
כעבור שבוע הגיע אוהד לשבת, ובידו גלילי נייר ענקיים. "אתה בא לעזור לי?" קרא לעברי ויצא אל הרחוב. רצתי בעקבותיו. גלילי הנייר התגלו כמודעות שהכריזו כי מי שמחפשים עובדים יהודים במקצועות: בנייה, ניקיון, גננות, צביעה, נהגות ועוד, יפנו למספר הטלפון המופיע למטה. המספר, מתברר, היה של אוהד. "דיברתי עם חברים בישיבה, והפצנו לעוד כל מיני חבר'ה שאנחנו מכירים, שיתגייסו לעבודות הפשוטות, ויעשו אותן במקום עובדים ערבים. חברים שלי תולים את המודעות גם בערים נוספות. אולי נצליח לעשות את השינוי הקטן שלנו".
המודעות, למרבה ההפתעה, הצליחו מעל למשוער: עד כניסת השבת לא הפסיק הטלפון של אוהד לצלצל, וגם במוצאי שבת. "בבקשה, תבואו לצבוע אצלי, איזו יוזמה נפלאה!" בירכה אותו השכנה, הגברת שטיינר. "אולי תוכלו לנקות את בית הכנסת שלנו על בסיס קבוע? אני מבטיח לכם שכר נאה", אמר דוד הגבאי בבית הכנסת. זרם הטלפונים לא פסק, ואוהד בקושי עמד בעומס של למצוא עובדים לכל הפונים. הוא פרסם בפייסבוק שדרושים עובדים יהודים תמורת שכר הולם, וגם שם קיבל פניות מצעירים רבים שהיו נכונים להתגייס למשימה.
מאז שהתחיל המבצע עבר שבוע, והרחוב שלנו נראה כבר אחרת: אצל המשפחה של אלון הפועלים שרים שירים חסידיים תוך כדי עבודה, לעובד במכולת יש כיפה, ולמנקה בקניון יש דגל ישראל קטן שתלוי לו על עגלת הניקיון. אז אולי גם אתם רוצים?