אלבום גוש קטיף
הוצאת מרכז קטיף להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון
234 עמ'
לצערנו, המציאות מאתגרת שוב ושוב את הענף שנקרא הנצחה.
צלמים, במאים, חוקרים, היסטוריונים ואמנים נדרשים לעמוד מול מגוון רחב וכואב של אירועים קשים, ולקבוע מה יישאר לדור הבא.
כך, למשל, אחרי שכבר למדנו על בשרנו איך להנציח בני אדם שהלכו לעולמם, נוצרה לפני כעשר שנים משימה חדשה מסוגה: להנציח חבל ארץ שלם. לאורך השנים שעברו מאז חורבן גוש קטיף נעשו ניסיונות רבים להנציח ולתעד את כל מה שהיה ונהרס. חלקם הצליחו יותר, חלקם פחות, ועדיין הייתה תחושה שזה לא מספיק. אבל 'אלבום גוש קטיף' הוא משהו שונה לגמרי מכל מה שיצא לאור עד כה.
זהו פרויקט מושקע במיוחד, שיוצא בימים אלה בהוצאת מרכז קטיף להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון. מדובר ב‑234 עמודי צבע עשירים בתמונות חיות, מסמכים, קטעי ראיונות, חומרים ארכיוניים והרבה מידע. על מלאכת הכתיבה והעריכה הופקדו נעמי אלדר, שהתגוררה בגני טל, והעיתונאי הוותיק חגי הוברמן. האלבום מבוסס על חומרים רבים שנאספו במרכז קטיף במשך השנים, ביניהם 850 ראיונות עם תושבי גוש קטיף, אך זו הפעם הראשונה שכל החומרים הללו מתאגדים בכריכה אחת ויוצאים לאור.
נראה שעורכי האלבום היו מודעים למשימה הכבדה שניצבה בפניהם – הצורך לתאר חיים שלמים, שמשמעותו התפרסות על שלל תחומים. היסטוריה, ביטחון, התיישבות, חקלאות ותורה – אלה רק חלק מהמרכיבים של החיים בגוש קטיף, שאותם היה צריך לתעד. לכל אלה יש להוסיף את סיפור עקירת הגוש, מההכרזה על תוכנית ההתנתקות דרך העקירה בפועל ועד למצבם של התושבים נכון להיום. חלק גדול מיוזמות ההנצחה שנעשו עד היום ניסו לכסות חלק מכל הנושאים הללו, מתוך הנחה שאי אפשר לאחוז בחבל עזה בכל קצותיו, ועדיף להיות ממוקדים ולהצליח מאשר להציב שאיפות גבוהות מדי ולהיכשל. אולם אלדר והוברמן לא התפשרו, והלכו על כל הקופה.
באלבום אכן אפשר לקרוא על כל התחומים הקשורים למפעל ההתיישבות בגוש קטיף. הוא סוקר את ההיסטוריה המקומית מאז ימי בית שני, מספר על אתגרי ההתיישבות, מסביר על החידושים החקלאיים, מונה את הפיגועים ושאר האירועים הביטחוניים שהתרחשו בגוש ועוד. נוסף על כל אלה הוא מביא את כל השתלשלות אירועי העקירה – התוכנית, משאל המתפקדים, המאבק הממושך, כפר מימון, הפינוי וההרס, המשברים האישיים והציבוריים שאחרי ושיקום החיים מחדש. אנשים שחיו שנים רבות בגוש קטיף אולי יוכלו לחלוק על ההנחה הבאה, אבל לפחות לעיני המתבונן מבחוץ, נראה כאילו אין כמעט שום פרט ושום נתון שלא נכנסו לאלבום. מהתאריך שבו אוזרח כפר דרום עד לכמות השתילים במשתלה בעצמונה, כולל תמונות.
העובדה שמדובר באלבום מהודר ומושקע אינה אומרת שהוא גם נקי מחסרונות. כששואפים גבוה ומנסים להקיף כמה שיותר, מטבע הדברים משלמים פה ושם מחירים. ביניהם, למשל, הנקודה האחרונה שהוזכרה כאן – הכתיבה המפורטת מאוד בכל נושא, עד אחרון הפצמ"רים ואחרונת העגבניות בחממות. לא כל הפרטים משמעותיים, ויש קטעים שעשויים להלאות את מי שבאמת ובתמים רוצה לקרוא וללמוד. פה ושם אפשר להיתקל בניסוחים לא מספיק מקצועיים ובשפה לא מספיק גבוהה. העברית תקינה למדי, אבל מספר איכותי מצופה שתהיה גם רמה גבוהה של טקסט. עניין שאפשר להתווכח עליו הוא האובייקטיביות של הספר – בכמה מקומות, בעיקר בפרקים העוסקים בעשור האחרון, לא ברור אם הספר ממשיך את הקו האנציקלופדי שאפיין אותו לכל אורכו או מביע אג'נדה.
עם זאת, החסרונות הללו לא באמת משמעותיים, מכיוון שעיקרו של האלבום אינו בהכרח המלל שבו. זהו מסמך היסטורי, תיעוד נדיר, נכס שכדאי מאוד שיהיה לו מקום בכל בית, או לפחות בכל בית שהיה בו שלט או סרט כתום לפני כעשור. כספר קריאה אפשר אולי לקחת ספרים אחרים, ואם אין מספיק – כדאי לכתוב אותם, אבל אין תחליף לאלבום מקיף שמעביר הלאה את כל מה שאפשר. נכון, לא הכול. אלבום משובח ככל שיהיה לא יוכל להעביר ריח של ים, מרקם של חול ואווירה של יישוב פורח. אבל את מה שהצליחו אלדר, הוברמן ואנשי מרכז קטיף להעלות על הכתב – חשוב לשמור היטב לשנים הבאות.