לו הייתי קוראת 'בשבע' אנונימית, והייתי נתקלת בטור שהתפרסם כאן לפני שבועיים, הייתי ללא ספק מרימה גבה.
אנשים נרצחים על ימין ועל שמאל - וזה הזמן להתפייט על ניילון נצמד? אבל אני לא קוראת אנונימית, ולכן אני יודעת שאת הטור של אחרי החגים כתבתי עוד לפניהם. עוד לפני ש"מי בחרב ומי בחיה" הפך מתפילה מרגשת לאקטואליה נוראית ויומיומית. בכל אופן, במקרה של תקלות דומות בעתיד, נסו לדון אותי לכף זכות, יחד עם כל שאר בעלי הטורים המתוסכלים. אולי צריך לשלב בלימודי התקשורת קורס קצר בנבואה.
אה, ואם כבר הזכרנו את הטור על הטיפים, אז את הקליפות כדאי לקלף על גבי עיתון מתכלה, ולא על שקית ניילון שתישאר איתנו לנצח נצחים, כפי שהעירה בצדק הקוראת ורדה רוזן. אתם מוזמנים להשתמש בדף עם הטור המנותק שלי מלפני שבועיים.
תודה על השקט
אחרי הקדמה כזאת, אני חייבת לדבר על אקטואליה אפילו אם אני לא רוצה. ואני דווקא כן רוצה, למרות שתופתעו בוודאי לשמוע שאין לי שום פתרונות למצב הדי עגום שלנו. לא קסם ולא בכלל. לא מזמן נקלעתי לצומת סואן בגוש דן שהרמזורים שלו התקלקלו - חוויה מלחיצה במיוחד לנהגת חסרת מרפקים כמוני - ונראה לי שזה המקום שאנחנו נמצאים בו.
בני דודנו מעורים בנו ממש: בבתי החולים, באוניברסיטאות, בבתי המרקחת, באוטובוסים, ברמי לוי. ואני לא רואה בעתיד הקרוב משהו שיגרום להם לארוז את המזוודות וללכת. אתם יכולים לחלוק עליי, אבל לדעתי הם לא מקשה אחת, ויש אחוז מסוים שרק רוצה לחיות בשקט. נתקלתי בכאלה שכלפי חוץ לפחות היו נחמדים, אפילו בתושבי כפר עוין שסייעו למתיישבים בתאונת דרכים. הבעיה היא עם כל השאר, ואיך אפשר לדעת מאיזה צד של המתרס עומד עובד בזק שמולנו. הרי כדי לבצע פיגוע כל מה שצריך זה סכין, יהודים ומישהו שמשוכנע שטוב למות בעד אל-אקצא. באמת לא סיפור רציני. אפשר רק להתפלא איך היו כל כך הרבה תקופות שקטות - ולהודות עליהן. אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו, שוטר התנועה הגדול שבשמים.
החזית המזרחית
אחד הדברים המרתקים בתקופה כזאת הוא יכולת ההסתגלות האנושית. כשבשורות קשות רודפות זו את זו, התחושה נוראית. כאב, פחד, צער ודאגה נמהלים בלא מעט כעס על מי שעושה את המעשים ועל מי שלא מצליח למנוע אותם. אבל הכול יחסי בעולם הזה. אם יומיים יש שקט, עולה אנחת רווחה. אם המחבל לא יוצלח, ברוך ה', זה עובר לידינו.
הנטייה להגיב בהתאם לתוצאה ולא בהתאם לכוונה היא אולי אנושית, אבל לא בטוח שהיא כל כך חכמה.
וזה נראה לי הסיפור של מזרח ירושלים. לכאורה חלק ריבוני של מדינת ישראל. למעשה, ממלכת טרור קטנה ומחדל ענק. לא מדובר בעזה הרחוקה, אלא בשכונות נגישות בתוך בירת ישראל. כבר מזמן מישהו היה צריך לבדוק שם בדיוק מי לנו ומי לצרינו, ולעשות משהו בנידון. כל עקרת בית יודעת מה יום יומיים של הזנחה עושים לכיור או לסל הכביסה. הזנחה רבת שנים של קן צרעות ביטחוני היא קצת יותר בנפשנו.
כולנו מסבירנים
עוד מחדל של הזנחה, ולטעמי לא פחות משמעותי ואולי אפילו יותר, הוא מחדל ההסברה. טוב, אולי זה לא ממש מחדל - אנחנו מדינה קטנה עם משאבים בהתאם, ויש לנו הרבה דאגות על הראש. ובכל זאת, אני חוששת שבמלחמה הזאת אנחנו הולכים ונדחקים לפינה. תראו את התגובות המרתיחות של אלה שאמורים להיות החברים שלנו על גל הטרור הנוכחי.
גם אני יודעת שעשיו שונא ליעקב, וגם אני חושבת שאם אנחנו צריכים לעשות משהו, שיטת האו"ם שמום היא נכונה. הבעיה היא שקברניטי המדינה כמעט אף פעם לא חושבים כך. אולי יש להם סיבות טובות, אולי זאת סתם רפיסות, בכל מקרה, דעת הקהל העולמית קובעת למעשה הרבה מאוד מההתנהלות שלנו. ובדיוק על זה האויבים שלנו בונים. קשה להילחם בנו פיזית? אז משקיעים המון משאבים ואנרגיות בלהפוך אותנו ל'בד גייז" של הסיפור הזה, ולכבול את ידינו. בזירה הזאת יש להם יתרונות בולטים: הם האנדרדוג, מה שכבר מזכה אותם בכמה נקודות, אין להם שום בעיה להשתמש בילדים כדי לעורר סימפתיה, והאמת היא לא בדיוק נר לרגלם. חוץ מזה, במידה מסוימת, הם רק מנסים לשכנע את המשוכנעים.
אבל אני לא הייתי אומרת שהקרב אבוד ונוטשת את הזירה. איך אפשר לא לעשות השתדלות? היום, בשביל הסברה, לא בהכרח צריך מקצוענים. הרשת פתוחה לכול, וגם אנחנו יודעים לצלם ולהעלות פוסטים. ראיתם איך התארגנו כדי למנוע מ'בצלם' זכייה בפרס? ככה צריך לעבוד, עם הכוונה מלמעלה, ולהשתמש בכל מה שיש לנו כדי לתת לעולם תמונה קצת יותר מאוזנת.
פינת הצל"ש
אני מוכרחה לומר שאני מאוד מתפעלת מתעצומות הנפש של עמישראל. למרות המקרה הטראגי של הרב נחמיה לביא הי"ד, שהיה יכול לשכנע את האזרח הממוצע שכדאי לשמור מרחק ממחבל חמוש, אנשים לא חושבים פעמיים. סוכני נדל"ן ובעלי מכולות ששים אלי קרב עם מקל של מטאטא או מטרייה, ולא עושים חשבון. כולם מוכנים בהיכון. מי סיפר לי על תמונה שראה, של אישה שיושבת באוטובוס עם מערוך? אולי הגלותיות בכל זאת מתחילה קצת לצאת מאיתנו.