לא מפחד מדרך ארוכה

בבוקר היום הראשון לעבודתו כמנכ"ל מועצת יש"ע, קיבל שילה אדלר טלפון בהול.

על הקו היה יו"ר המועצה אבי רואה, שהזעיק אותו להתייצב במהירות בבית אל. כוחות הביטחון החלו בכניסה לקראת פינוי והריסת בתי דריינוף, בהתאם לפסיקת בג"ץ, והבלגן שם רק התחיל. במקום התפתחו עימותים אלימים בין מאות צעירים ובין השוטרים שאבטחו את ההריסה. החשש מעמונה 2 כרסם בלב רבים. "הגעתי לשם והשטח בער", משחזר אדלר, "התסכול בקרב האנשים היה גדול. מי שהוביל את הכול היה ראש המועצה המקומית בית אל, שי אלון, ואנחנו עזרנו לו לנהל את המאבק. מבחינתי, זו הייתה מיני טבילת אש. זו הייתה היכרות מקרוב עם ההתיישבות, עם המאבקים הקשים שעוד צפויים לנו, עם הלחצים הפוליטיים שמופעלים, עם המציאות בשטח. בסופו של דבר הבתים אמנם נהרסו, אבל מה שהצלחנו במאמצים משותפים היה לפרוץ את חומת הקפאת התכנון, ולקבל אישור לבנות 300 יחידות דיור ביישוב".

וזו תוצאה מספקת בעיניך?

"התוצאה יכולה להיות חור קטן בקיר, אבל אותו חור יתרחב ויפרוץ את הסכר. רק שבועיים לפני כן, ראש הממשלה אמר בקולו בישיבת סיעה מול חברי סיעת הליכוד וראשי רשויות: 'לא תהיה שום בנייה בהתיישבות בתקופה הקרובה'. שבועיים אחרי כן הוא שובר את המילה שלו עצמו ומאשרר את תוכניות הבנייה. זו אולי תוצאה מקומית וקטנה מבחינה מספרית, אבל בעלת חשיבות מערכתית".

מדובר במִחזור של הבטחה שניתנה בעת הרס בתי גבעת האולפנה על ידי נתניהו, ולא קוימה. האם כעת אפשר לומר שהיא ממומשת?

"החלו תהליכים מקדימים לבינוי והפקדה".

צעד ראשון של אחדות

כמה שבועות מאוחר יותר, בעיצומו של הקיץ האחרון, החל גל טרור רצחני ברחבי יהודה ושומרון, שהתחדש שוב בחג הסוכות ונמשך מאז ועד היום. כמנכ"ל מועצת יש"ע נדרש אדלר לבחון דרכי תגובה. "השטח התחמם והיו עוד ועוד פיגועים קשים. זריקות אבנים ובקת"בים והרציחות של דני גונן, מלאכי רוזנפלד, ובהמשך הזוג הנקין הי"ד. כינסנו את הנהלת מועצת יש"ע מיד אחרי הלוויה של משפחת הנקין, והיה ברור לכולם שחייבים לעשות משהו אקטיבי להחזרת הביטחון לשטח. לישיבה הזאת הגיע גם ראש מועצת שומרון יוסי דגן, שהודיע שהוא לא מתכוון לחזור משם הביתה והולך להקים מאהל מחאה מול בית ראש הממשלה. הוא העביר שם את השבת ואנחנו החלטנו להצטרף אליו ולאחד את השורות במטרה משותפת ברורה".

פרסומים באמצעי התקשורת טענו כי שיתוף הפעולה ביניכם כלל גם לא מעט חריקות.

"היה שיתוף פעולה. נכון, לא הכול הלך חלק, אני מודה. ישנם חילוקי דעות ופערים, אבל היה לנו ברור שהמטרה של כולנו היא אחת וכך פעלנו. לראש מועצת שומרון יוסי דגן יש כישורים תקשורתיים ופוליטיים לא מבוטלים, והצלחנו במהלך המחאה גם לתרום את חלקנו. אני מאמין שהביחד שלנו העצים את המחאה", הוא מבהיר.

ביום שלישי שעבר, היום שבו הייתה אמורה להתקיים עצרת מחאה גדולה שיזמו ראשי המועצה סמוך למאהל, הגיעו הפיגועים לשיאם. לאחר דיון ממושך הוחלט לבטל את העצרת ולסגור את מאהל המחאה.

האם אין מקום להפגין מול ראש הממשלה, שלטענתכם לא מביא ביטחון למתיישבים?

"הדיון שניהלנו בעד ונגד קיום העצרת היה אמיתי ועמוק. הטיעונים כולם נכונים, אבל אלו ימים שכוחות הביטחון עסוקים במלחמה עיקשת בטרור ולא רצינו להוות עומס מיותר עליהם. גם לאור הידיעה שצוות ממשרד ראש הממשלה, שהוקם כדי לחפש פתרונות לבעיות בהתיישבות, פועל ברצינות בימים אלה, החלטנו על ביטול המחאה. הגענו להחלטה לא מתוך פחד או חולשה, אלא מתוך לקיחת אחריות".

תוכל לפרט מה בדיוק היו ההישגים להתיישבות שקיבלתם מראש הממשלה, שתרם להחלטה לבטל את המחאה?

אדלר מסרב להרחיב, ואומר רק: "ימים יגידו".

קיימת בציבור ביקורת על מועצת יש"ע. טוענים להתנהלות בשפה רפה, האם אתה מודע לה?

"מימין יש טענות שהיא מוותרת ומתפשרת, ומשמאל שהיא נגררת אחרי קיצונים ימנים. אפשר להעביר ביקורת בלי הפסקה, אבל בסוף הגוף הזה מייצג 24 רשויות מגוונות והטרוגניות, והאתגר לאיחוד השורות הוא ענק".

המשימה: חינוך

מנכ"ל מועצת יש"ע החדש, שילה אדלר (36), תושב עלי, נשוי ואב לשישה, הוא צעיר דינמי ורהוט. הוא בהחלט מודע לקושי התדמיתי והמהותי של הארגון שהוא עומד בראשו, ואינו מתכחש לאתגרים העומדים לפתחו. אדלר מצהיר כי בכוונתו להשיב את הרלבנטיות לארגון שבחשיבות קיומו הוא מאמין.

הוא נולד להורים שמעון ושלומית אדלר, שלישי מתוך שבעה אחים ואחיות. אביו הוא איש חינוך ששימש במשך תשע שנים כראש מינהל החמ"ד במשרד החינוך. "ההורים שלי היו בגרעין המייסד של חיספין, כך שהתחלתי את חיי בנופים היפים של רמת הגולן". בילדותו נדדה המשפחה בעקבות האתגרים החינוכיים שהוביל אביו. "גרנו בבית שמש הישנה במשך שלוש שנים". בהמשך גרו שבע שנים באבן שמואל שבדרום, כשאביו מנהל את אולפנת בני עקיבא ביישוב. משם עברו לשכונת רמות בירושלים. "אמא דור שביעי בירושלים, כך שלהורים המעבר לירושלים היה טבעי. אבל אני כבר הייתי גדול, ואני זוכר בבית הפגנות של האחים שלי נגד המעבר. בכל זאת, זה היה מעבר מיישוב לעיר".

בבית שבו גדל, נושאי החינוך וצורכי הכלל תפסו מקום מרכזי. "בסעודות השבת היו דיונים על סוגיות חינוך בוערות או על מעורבות חברתית. אבא תמיד חיפש את האתגרים החינוכיים הבאים. הרבה לפני הגרעינים התורניים, הוא חי כפשוטו את האידיאל הזה. אבא חי חינוך ובהחלט היה שמח אם הייתי בוחר לעסוק בחינוך", הוא מחייך. "לא פחות, יש לי הערכה גדולה מאוד לאמא על המסירות שלה. היא יועצת חינוכית במקצועה, גדלה ברחביה וכל השנים הלכה בעקבות החלומות של אבא. עברנו לגור באזורים שהיו בזמנו שכוחי א‑ל, והיא הייתה שותפה אמיתית לעשייה שלו".

בסיום לימודיו בישיבה התיכונית פנה אדלר ללימודים במכינה הקדם-צבאית בני דוד בעלי. "הרבה מהחברים שלי משם הם כיום אנשי צבא בכירים בסדיר ובמילואים". לאחר שנה וחצי התגייס לצבא ושירת בסיירת גולני. "היינו בצוות רק ארבעה חבר'ה דתיים. מהחממה שהיית - אתה נוחת בבום בצבא. אני זוכר חייל בן קיבוץ שראה בפעם הראשונה את הכיפה שלי, ואמר בקול: 'איכס, דוס'. זה זרק אותי בבת אחת למרחק שיש בינינו. היה לי ברור שיש פער, אבל עם הזמן למדנו להכיר אחד את השני מעבר לסטיגמות. השירות יחד, הלחימה כתף אל כתף, בנו בינינו חברות אמיצה. הוא היה אצלנו בשבתות, אנחנו יוצאים לטיולים משותפים, חוגגים שמחות יחד. בכלל, הצוות כולו שומר עד היום על קשר מצוין". כיום הוא משרת כקצין אג"ם של חטיבת המילואים אלכסנדרוני.

בהיותו בן 23 פגש את הדס דויטש, בת גילו, מהיישוב קרני שומרון. הם נישאו ועברו להתגורר בעלי. אדלר, שהשתחרר מהצבא, בחר ללמוד כאברך בבית המדרש לבוגרי צבא במכינה בעלי. ואז החלו להישמע קולות על תוכנית ההתנתקות הקורמת עור וגידים. "כמה חודשים לפני הגירוש מגוש קטיף, עוד הייתי מ"פ בגולני במוצב צמוד לנווה דקלים. הכרתי הרבה תושבים מהגוש. לקראת הגירוש הסתננתי לגוש במדי צבא, והייתי מהקמבצ"ים של ההפגנות והמחאות".

בכפר מימון חל השבר הגדול במעמדה של מועצת יש"ע. כשותף למאבק, גם אתה העלית ביקורת על מנהיגי מועצת יש"ע דאז?

"קשה לשפוט את ההנהגה של יש"ע על ההתנהלות שלה באותם ימים, בגלל המורכבות שהייתה אז בגוש קטיף. אולי בכפר מימון טעתה ההנהגה בהובלה שלה. הציבור האמין וזה מה ששידרו לו לאורך כל הדרך, שיהיה מה שיהיה, הולכים לפרוץ את הגדרות ולהמשיך קדימה. גם אני הייתי שם, בעיגולים של כפר מימון, כשהסתובבנו מלאי רוח קרב, מחכים להוראה להמשיך קדימה. ייתכן שהטעות הייתה שלא אמרו לציבור את האמת. זה היה משבר אמון חמור מול ההנהגה. אחר כך הגיעה הביקורת גם על הדרך בגירוש עצמו. אבל כמובן שהיום, בפרספקטיבה של עשר שנים לאחור, מאוד נוח לשבת על הכורסה ולשפוט. בואי לא נשכח שהאחריות שהייתה על כתפי ההנהגה באותם ימים הייתה עצומה. זו הייתה רעידת אדמה אדירה, ויש מכלול שיקולים נוספים שלא לכולם הציבור מודע".

אז דברים שרואים משם לא רואים מכאן?

"אני חושב שבכל תפקיד מנהיגותי-ניהולי האמירה הזאת תקפה. זה נכון ליו"ר ועד מקומי, נכון לשר ונכון למנכ"ל מועצת יש"ע במקרה הזה. התמונה הרחבה משפיעה על קבלת ההחלטות. אני כמובן לא בקי במכלול השיקולים שהיו להנהגה בכפר מימון, אבל ברור לכולם דבר אחד: יותר התנתקות לא תהיה", הוא מדגיש. "אנחנו כיום מתקרבים לחצי מיליון מתיישבים ושואפים להגיע למיליון מתיישבים, מספר בהחלט ריאלי. נעשה הכול כדי לחזק את ההתיישבות".

צעד ראשון של שיתוף פעולה. אדלר (שני משמאל) במאהל המחאה של מועצת יש"ע ללא קרדיט צילום

מפקד בן לילה

עם תום הגירוש מהגוש, שב אדלר אל כותלי בית המדרש. "מאוד התחברתי לשילוב הזה שבין לימוד תורה לשירות משמעותי בצבא ודאגה לכלל ישראל. גדלתי על זה בבית, והקומה הנוספת הזאת של רוח המכינה מאוד דיברה אליי". כזוג צעיר גרו בסמוך לבית המדרש, "בסביבה תומכת ואוהבת. חיינו בסוג של חממה". במשך שלוש שנים למד בבית המדרש, ובמקביל השלים במסגרת התוכנית תואר ראשון בחינוך. "זה היה טבעי שאבחר דווקא בחינוך, כי זה הכיוון שעליו גדלתי. המחשבות שלי היו מחשבות של חינוך".

כשפרצה מלחמת לבנון השנייה, היה סמ"פ בחטיבת אלכסנדרוני. הוא נקרא להצטרף ללוחמה בתוככי לבנון. "התאמנו קצת ונכנסנו פנימה ללבנון". בעקבות פציעת המ"פ, הפך באחת למפקד שאחראי להוביל פלוגה של 120 חיילים לאורך כל ימי המלחמה. "זה היה אתגר פיקודי מנהיגותי בשבילי. היינו ברצף של שבועיים בלחימה עם לא מעט היתקלויות בתנאים לא תנאים, ולהוביל עשרות רבות של חיילים תחת אש זו הייתה משימה אדירה".

לאחר שלוש שנות לימוד בבית המדרש בעלי, קבעו בני הזוג אדלר את ביתם בשכונת היובל ביישוב, שכונה שבין תושביה נמנו גם רועי קליין ואלירז פרץ הי"ד. "זו שכונה קטנה של כארבעים משפחות, אנשים טובים, בוגרי המכינה, מלח הארץ". את שטף הריאיון קוטע לפתע צלצול הפלאפון של אדלר. הוא מתנצל, מביט על הצג ומציין בחופזה כי הוא חייב לענות. על הקו מרים פרץ, אמו של אלירז הי"ד, שכלתה שלומית ונכדיה גרים בשכנות למשפחתו של אדלר. הם משוחחים בנוגע לאיום המשפטי של הריסת בית הכנסת 'איילת השחר' ביישובה, גבעת זאב, וקובעים להיפגש עוד באותו היום. בסיום השיחה אדלר מזמין את פרץ בשבת הקרובה לסעודה משותפת. "אלירז היה חבר טוב שלי מסיירת גולני והמשפחות בידידות גדולה", הוא מספר.

צעד נוסף עם סיום לימודיו בבית המדרש היה התחלת עבודתו בעיר דוד. "ניהלתי את האתר של הר הזיתים. אתגר לאומי ממדרגה ראשונה", הוא מציין. שם הכיר מקרוב את דוד (דוידל'ה) בארי, יו"ר עמותת אלע"ד. "מדוידל'ה למדתי שאם יש לך מישהו משוגע לדבר, וזה חלום חייו, בשילוב עם אסטרטגיה נכונה ומסירות - אפשר להזיז הרים. הוא הצליח להחיות את עיר דוד ולהפוך את האזור לאחד האתרים הגדולים בארץ, שתלמידי בתי ספר וחיילים מגיעים לשם".

למתג את לוד מחדש

לאחר כמה שנים פנה אדלר לאתגר חדש, ונכנס לתפקיד מנכ"ל הגרעין התורני בלוד. "המיסוד של הגרעין, להפוך אותו מקבוצת משפחות שמפוזרות בשכונות בעיר לארגון מסודר שזוכה לתקציבים ממשלתיים, להכרה עירונית ולשלל פעילויות, היה עיקר העבודה שלי. היום, בזכות המון אנשים טובים, הגרעין התורני בלוד הוא מותג שמונה 500 משפחות". אדלר מבקש לתאר את התרומה המכרעת של חברי גרעין לוד לעירם: "במשך שנים העיר לוד זכתה לדימוי שלילי וסבלה מהגירה שלילית, ומה שהפיח רוח חיים בעיר התחיל ללא ספק מחברי הגרעין. מדובר במשפחות אידיאולוגיות וערכיות שבאו לגור בתוך עם ישראל בלי פוזה, לעסוק בפרויקטים חינוכיים, לעבוד עם הנוער ולהשתלב באינטגרציה אמיתית בתוך המערכות הקיימות. זה תהליך מתמשך שעדיין בעיצומו, אבל משפחות הגרעין עזרו למצב את לוד כעיר מצליחה במרכז הארץ".

במהלך השנים השלים תואר שני במדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן, לימודים באוניברסיטת הארוורד בבוסטון, והיה חבר בקבוצה ייחודית של מנהיגות צעירה שהקים נשיא המדינה דאז, שמעון פרס. "היינו בערך עשרים צעירים: ערבי, דרוזי, אתיופי, חרדי, מתנחל. נפגשנו אחת לחודש וניהלנו דיונים על המון נושאים, וזה היה מבחינתי מרתק ומעשיר. הכרתי את הרבגוניות של החברה הישראלית, אבל גם נוכחתי בניתוק של שמעון פרס ממה שקורה במדינה. הוא דיבר המון על פיתוח של ננו-טכנולוגיה בישראל. הוא לא ייחס שום חשיבות לפיסת הקרקע, רק להכרה הבינלאומית".

אדלר השקיע את זמנו בעשייה בגרעין התורני בלוד במשך קרוב לארבע שנים, עד שיום בהיר אחד קיבל הצעה טלפונית לתפקיד חדש ומאתגר - ראש מטה השר לאזרחים ותיקים, אורי אורבך. "באחד מימי שישי בצהריים קיבלתי טלפון מהשר אורבך, והוא סיפר לי שהוא מחפש ראש מטה. הוא שאל 'מתאים לך?'. נפגשנו ועברתי הלאה לתפקיד החדש".

על אורי אורבך ז"ל, האיש, הבוס והשר, יש לו רבות לספר. "עבדנו יחד פחות משנה עד שהוא נפטר. בחלק מהזמן הוא היה חולה, אבל בעבודה איתו נחשפתי לאישיות יוצאת דופן, חכמה, שנונה, צנועה, אכפתית, משתפת, מלמדת וערכית. לאורי יש כמה מהפכות שהוא חתום עליהן, כמו 'הטובים לתקשורת' או פתיחת השורות בבית היהודי והבאת נפתלי בנט וכמובן, חיזוק מעמד האזרחים הוותיקים שהיו עד אז אוכלוסייה שקופה. אורי לקח משרד קטן והצליח עם האישיות המיוחדת שלו לשנות דפוסי חשיבה למשרדים גדולים, ולגרור את כולם יחד בהתלהבות למען האזרחים הוותיקים".

רושם עז הותיר אחריו אורי אורבך ז"ל דווקא בצניעותו הרבה. "אני זוכר פעם, שנקבעה לנו פגישה חשובה עם שר הפנים דאז גדעון סער במשרד שלו בתל אביב. אורי, שהקדים מעט לפגישה, החליט לא להמתין לצוות ולעלות מיד למשרד. אני מגיע לכניסה לבניין ורואה אותו עומד בתור הארוך וממתין לבדיקת המאבטח כאחד האדם. כמובן שניגשתי אליו והעברתי אותו במהירות פנימה, כיאה לשר בממשלת ישראל, אבל אורי לא הבין בכלל על מה המהומה. הצניעות שלו הייתה טבעית באמת".

מחשבים מסלול מחדש

באותה תקופה החלה לפעול ועדה לאיתור מנכ"ל חדש למועצת יש"ע. לאחר תהליך ממושך, שבו רואיינו עשרות מועמדים, הוכרז על מינויו של אדלר לתפקיד. עד היבחרו, התנהלה מועצת יש"ע במשך שנה בלי מנכ"ל. עם כניסתו לתפקיד ראה אדלר כיעד מרכזי את הרחבת השורות. "במהלך השנים היו מועצות שחלקן בחרו להתנתק ממועצת יש"ע וחלקן היו מלכתחילה פחות פעילות במועצה ועם הזמן התרחקו. מכיוון שאני מאמין שכל כוחה של מועצת יש"ע מושתת על הבסיס הרחב של מי שהיא מייצגת, הבנתי שהמטרה הראשונה שלי היא לעבות את השורות. אני לא תמים, זה תהליך ארוך ולא פשוט. הרשויות ביהודה ושומרון מורכבות מציבור מגוון של חרדים, דתיים-לאומיים וחילונים, ולשבת סביב שולחן אחד עם ההטרוגניות הזאת זה לא קל, ועל אחת כמה וכמה עם ראשי רשויות שכל אחד מייצג אינטרסים שונים".

נשמע מורכב.

"מורכב, אבל אפשרי. אין לי ספק שמדובר בסטארט-אפ ענקי. ישראל הראל, מהוגי הרעיון, הצליח להקים גוף ענק שמאגד 24 רשויות בעלות מכנה משותף, עם פוטנציאל אדיר ויכולות להשפיע על קבלת ההחלטות של המדינה. זה מנגנון שמשרת את הרשויות שלו ושואב את הכוח שלו מהיותו גוף גדול. מנגד, דווקא הגודל והמורכבות שבתוך מועצת יש"ע הם שמאתגרים את פעילות המועצה ובוחנים את סיבת קיומה".

אולי מועצת יש"ע הייתה נכונה בזמנו, וכיום היא כבר איננה רלבנטית?

"מועצת יש"ע היא סופר רלבנטית", הוא מתעקש, "זה לא טקטי, זה אסטרטגי. זו פלטפורמה שנועדה לטובת כלל ההתיישבות. כמייצג כמעט חצי מיליון מתיישבים, יש לך סיי הרבה יותר חזק מאשר ראש רשות יחידי, שמייצג כמה עשרות אלפי תושבים בלבד. זה נכון שהרשויות ביהודה ושומרון גדלו מאוד והתפתחו בשנים האחרונות. גם בתחום ההסברה יש קפיצת מדרגה. כמעט לכל רשות שמכבדת את עצמה יש כיום מחלקה מיוחדת ליחסי ציבור והסברה, מה שפעם הובילה בצורה משמעותית מועצת יש"ע. יש לא מעט ראשי רשויות בעלי קשרים וגישה ישירה לנציגי ממשלה בכירים ביותר. כאן נשאלת שאלת הרלבנטיות של מועצת יש"ע, והשאלה היא אם נשכיל למנף את הכוח המשותף של כל הרשויות יחד ואת הניסיון והידע המצטבר של האנשים שמנהיגים את ההתיישבות לאורך שנים, כמו זאב חבר (זמביש), שבמשך עשרות שנים נמצא בכל צומת לטובת ההתיישבות".

כאמור, בשלב ראשון ביקש אדלר להיפגש עם ראשי רשויות ברחבי יהודה ושומרון ולהציע איחוד כוחות מחדש. "פניתי לרשויות שלא היו בקשר עם המועצה, כמו לדוגמה ראש מועצת גבעת זאב, יוסי אברהמי. מדובר ביישוב שיושב במקום אסטרטגי, על כביש 443, ולאחרונה עלה לתקשורת סביב סוגיית בית הכנסת שבג"ץ הורה להרוס. הרמתי טלפון לראש המועצה, נפגשנו ומאז אנחנו שותפים לדרך. לצערנו, לא בטוח שיש מה לעשות במקרה הנוכחי של הרס בית הכנסת, אבל קיימנו חשיבה משותפת ועשייה מאומצת לבחון מה אפשר לעשות מול ההחלטה המשפטית. גם עם מועצת שומרון הייתי בקשר. אחרי נתק של שנים, נפגשנו וישבנו ללבן דברים. גם הצטרפנו אל ראש המועצה למאהל המחאה בירושלים. הדרך עדיין ארוכה, אבל יש שיתופי פעולה. המועצה האזורית שומרון והעומד בראשה יוסי דגן משמעותיים בהנהגת ההתיישבות. דגן והצוות שלו ראו במאהל את החשיבות של מחאה משותפת. כשמתייצבים לפגישה עם ראש הממשלה עם ייצוג של 20 ראשי מועצות וקול אחיד - זה משדר עוצמה".

אתם גוף חזק, עתיר קשרים ומשאבים. אין לכם מה לעשות, כדבריך, כדי למנוע את הרס בית הכנסת בגבעת זאב?

״בג״ץ איילת השחר עבר כמעט מתחת לרדאר. הקמנו צוות מיוחד לנסות לשנות את רוע הגזירה, על אף הסיכוי הנמוך. הצוות, בכוחות משותפים של אנשים טובים, הצליח ראשית להעלות את העניין לסדר היום הציבורי, להפוך מאירוע נקודתי של קהילת מתפללים בגבעת זאב לאירוע לאומי ודתי, שמעסיק את הרבנים הראשיים, ח"כים, שר הביטחון וראש הממשלה. קיימנו כמה אירועים סביב העניין - הקפות שניות, תפילת הושענא רבה וכנס זעקה. ההצלחה הנקודתית האחרונה הייתה דחיית ההרס לחודש נובמבר. אין ספק שסיפוח גבעת זאב לירושלים, יפתור את הבעיה המשפטית וישאיר את בית הכנסת על כנו״.

אדלר מספר כי מועצת יש"ע עורכת בימים אלה חישוב מסלול מחדש. "אנחנו במועצת יש"ע צריכים לתת את המענה הנכון. אנחנו נכנסים לתהליך של חשיבה משותפת והגדרת חזון ויעדים בהובלת אבי רואה, איש אחראי ושקול שמנתב את הספינה בתוך מועצת יש"ע. מטרת החשיבה לחדד ולמקד את התחומים שבהם אנחנו פועלים, עם מה אנחנו נתעסק ובמה לא. כמו למשל, דעת הקהל בעולם כיום - אנחנו לגמרי לא שם. בתהליך האסטרטגי נגבש חזון משותף וממילא גם יעדים. בתקופה של נפתלי בנט הם עשו עבודה מדהימה בהסברה. זו הייתה המשימה והם התמקדו בזה. זו הייתה קפיצת דרך משמעותית להתיישבות, אבל תחומים אחרים לא מספיק טופלו על ידם. לכן אנחנו נכנסים לתהליך של בחינת היעדים. חד משמעית, אין לי ספק שלמועצת יש"ע יש עוד תפקיד גדול ומרכזי בהתיישבות".

rivki@besheva.co.il