מפעם לפעם, בין פיגוע דקירה אחד למשנהו, שואל יהודי את עצמו מה הסיפור.
כבר היו לנו מטענים וחגורות נפץ, אוטובוסים שדורדרו לתהום, חמורים ממולכדים, חדירות לתוך בתים וירי ישיר בתינוקות רכים.
פה ושם מצליחים המחבלים לחטוף נשק ולירות, ואילו יידויי האבנים היו כאן מאז ומתמיד. אז מה החזיר את הערבים לטרנד הסכינאות, משל היינו עדיין תחת שלטון ממשלת יצחק שמיר? האם הם לא מרגישים, במחילה, קצת לא מעודכנים? האם גל הרטרו הזה יתרחב, ובקרוב ניאלץ להתמודד עם פיגועי חץ מקשת ואחריו עם טרור הנבוטים?
ואולי יש היגיון מאחורי כל זה. אולי הערבים קלטו, במודע או בתת-מודע, שטרור מוגבל ופרימיטיבי יעורר תגובה ישראלית מוגבלת ופרימיטיבית. אם זה מה שעבר להם בראש – הם צודקים. ראשי ממשלות ישראל לדורותיהם נוטים להימנע מפעולה כל עוד יש ברירה. הם מאלצים את עצמם לצאת לפעולות מבצעיות נרחבות אך ורק כתגובה לפעולות חריפות של האויב כמו פיגוע המוני מכאיב, חטיפות חיילים ואזרחים או ירי מסיבי של טילים. רק אז, כשהאווירה הציבורית והתקשורתית מגיעה לנקודת רתיחה, גוברים המנהיגים על החשש מהביקורת הבינלאומית ויוצאים למלחמה או למבצע שעליהם כבר מוטבע תאריך התפוגה.
בימים האחרונים עולה שוב ושוב הדרישה להיאבק בטרור באמצעות מבצע בהיקף כזה או אחר. אבל סביר להניח - ואני מניח שוב את צווארי על להב סגירת המדור המוקדמת – שמבצע כזה לא ייצא אל הפועל בעקבות דקירה כזאת או אחרת. כל עוד לא יקרה כאן אירוע חבלני שירעיד את המדינה, אירוע שיכריח את ההנהגה להורות על יציאה לפעולה, יכולים המחבלים להמשיך להשתעשע בניקוב יהודים עוד זמן רב. הבטחות ונאומים נמלצים יהיו בהמוניהם, פה ושם יתקבלו החלטות רצופות להטוטי מילים, אבל שלא נשלה את עצמנו: ישראל תמשיך להיות הומנית על חשבון אזרחיה ועוד להתגאות בכך. אפילו חלק מהדרישות לפעולה רחבה יותר הן חלק מהמשחק הפוליטי שמתנהל על גבנו.
לא קשה להיכנס לראשו של ראש הממשלה, שמעדיף לעצום את עיניו ולהמתין לסערה שתחלוף. זוטות רגשיות כמו הרתעה, מורל, כבוד לאומי ותחושת ביטחון של אזרחים כולל מתנחלים – מעניינות אולי את כותבי הנאומים של נתניהו, אבל כמדיניות הן לא חודרות את מערכת השיקולים הקרה של ההנהגה. מבחינת הממשלה והעומד בראשה, האווירה יכולה להמשיך להיות מתוחה עד שאפשר יהיה לחתוך אותה בסכין.
מילה נוטרלית
לפני שנים אחדות, כשהייתי צעיר יותר ועסוק פחות, פרסמתי ברשת החברתית רשימה פרטית של קישורים לנעימות פתיחה מסדרות טלוויזיה. לבושתי ניצלתי רגע של חוסר תשומת לב מצד ד"ר אבשלום קור והענקתי לאירוע הרשת הזה את הכינוי הלועזי "מצעד האינטרו". העובדה שלאיש מחבריי לא היה מושג מהו אינטרו, לא הפריעה להם להתחיל להשתמש במילה כאילו הייתה חלק מלשון הקודש עוד מימי המשנה: "יופי של אינטרו", "לא מכיר את האינטרו", "האינטרו הזה מדורג גבוה מדי".
באותו זמן נוכחתי לדעת עד כמה זה פשוט לשתול בשפה מילים וביטויים, חדשים ומחודשים, לשימושו היומיומי של הציבור. פעם קוראים לזה תג מחיר ופעם הדרת נשים, פעם התנתקות ופעם התכנסות. ובימים האחרונים הגיעה אלינו ההמצאה המופלאה "לנטרל". היום מחבלים כבר לא נעצרים, נפצעים או מחוסלים – הם מנוטרלים. מילה שכיכבה פעם בעיקר בז'רגון המשטרתי הופכת בבת אחת לנחלת הכלל, מראשי המדינה ועד אחרון הטוקבקיסטים: נטרל, נטרלתי, נוטרל.
על תוכניות סאטירה נהוג לומר שהצלחתן נמדדת, בין היתר, בהכנסת מילים וביטויים ייחודיים לשפת הדיבור. במובן הזה, כמו במובנים אחרים, המציאות שלנו הופכת את ענף הסאטירה למיותר.
הדקות שלי עם יגאל
קולין קלארק היה איש קולנוע וטלוויזיה אנגלי שביים כמה סדרות על תולדות האמנות בשנות השבעים של המאה שעברה. הסיבה ששמו לא נשכח לחלוטין נעוצה בצמד ספרים שפרסם לאחר שפרש מעולם הסרטים, ובהם תיעד את עבודתו הראשונה בהוליווד כעוזר זוטר בהפקת סרט עם מרילין מונרו. בשני הספרים מתאר קלארק את אחורי הקלעים של ההפקה הבעייתית וגם, במידת מהימנות מוטלת בספק, את מערכת היחסים הידידותית שלו עם הכוכבת הנערצת. לפני ארבע שנים עובדו הספרים לסרט טלוויזיה מצליח שנושא את שמו של אחד מהם – 'השבוע שלי עם מרילין'. סיפור נאמן למציאות או חירות ספרותית מוגזמת? להוליווד זה לא באמת שינה.
והנה, בשבועות האחרונים התגלה כאן קולין קלארק ישראלי, איש שב"כ לשעבר בשם דביר קריב. ספר שפרסם האיש עוסק ברצח רבין מנקודת מבטו, כמי שהיה הראשון ששוחח עם יגאל עמיר בחדר החקירות של השב"כ. קריב, שבאותם ימים היה עובד צעיר וזוטר בארגון, לא נטל חלק ממשי בחקירתו של עמיר, אלא בקושי נפגש איתו לזמן קצר. אבל כל עוד אפשר למכור את סיפור "השבוע שלי עם יגאל" – למי אכפת אם השבוע הזה נמשך רק דקות אחדות. בדיוק כך, חברים: יכולת כתיבה סבירה ומערכת משומנת של יחסי ציבור, וגם אתם תוכלו לספר על מערכת היחסים ההדוקה שלכם עם דמות מתוקשרת. בספר של קריב הדמות אינה מרילין מונרו אלא יגאל עמיר, כך שלפחות במקרה שלו – אין מדובר במעריץ נלהב. בקושי מזדנב.