"ההרתעה הצילה חיים". בית הרוס (חלקית) של מחבלים במזרח ירושלים
"ההרתעה הצילה חיים". בית הרוס (חלקית) של מחבלים במזרח ירושליםצילום: Ammar Awad, רויטרס

השבוע הרסו כוחות הביטחון את ביתו של המחבל שדרס ורצח בדקירות את דליה למקוס בצומת אלון שבות לפני שנה.

לפני כחצי שנה נגזר דינו של המחבל ולפני כחודש, רגע לפני פרוץ גל הטרור האחרון, הודיעה המדינה לבני משפחתו של המחבל על הכוונה להרוס את הבית. הם, בעזרת ארגוני שמאל, פנו לבג"ץ.

אמנם לא עברה שנה מפסיקת בג"ץ שאשררה את חוקיות הריסת הבתים, אך העתירה נתלתה בין השאר בטענה כי ההודעה למשפחה נעשתה בשיהוי, וכי ההחלטה על ההריסה אינה עניינית אלא היא חלק מתגובת הממשלה למעשי הטרור האחרונים.

השופט עוזי פוגלמן, אולי הסמן השמאלי המובהק ביותר היום בבית המשפט העליון, לא החמיץ את ההזדמנות להפגין את השקפת עולמו המתקדמת. הוא ציטט את הדו"ח המפורסם של האלוף (מיל') אודי שני משנות ההתנתקות-היפרדות של ממשלות שרון ואולמרט, שבו נקבע כי היעילות של הריסת בתי המחבלים נתונה בספק. הוא הרחיב על מגרעותיה המוסריות של הענישה הקולקטיבית, ודאג להדגיש את התנגדותו העקבית להריסת בתים. הוא הודה שאין זה המקום לפתוח פסיקה חלוטה של בג"ץ מלפני פחות משנה, אך מצא בכל זאת פתח כדי להציל את ביתו של הרוצח. הוא קיבל את טענת העותרים כי השיהוי והתזמון של ההודעה למשפחה מעלים חשד שההריסה נעשית בתגובה לאירועים האחרונים. אשר על כן, לא זו בלבד שבני משפחתו של המחבל נענשים על מעשה שביצע בן משפחתם, הם למעשה נענשים גם על מעשים שביצעו בני עמם. על פי פוגלמן, מדובר על גדר של ענישה קולקטיבית רחב מהרגיל, ועל כן יש לקבל את העתירה.

השופט אליקים רובינשטיין דחה את דבריו של השופט פוגלמן, בעיקר בשל העובדה הפשוטה שהצו נמסר לפני פרוץ גל הטרור. תגובתו של השופט יצחק עמית לפרץ ההומניזם של השופט פוגלמן הייתה עדינה הרבה פחות.

עמית טרח לצלול למעמקי הדו"ח של האלוף שני וגילה שהוועדה קבעה שמדיניות ההריסה הביאה עשרות מחבלים לחזור בהם מכוונותיהם לבצע פיגוע. אך ברוח הימים ההם, הוועדה ניסתה לשקלל את הנתון החד-משמעי עם תזות על הגברת הטרור בעקבות העוינות שלאחר הריסת בתים, והצליחה לקבוע כי כלי ההריסה אינו אפקטיבי. "עורכי חוות הדעת בחרו להדגיש את הדברים שהודגשו לעיל, ואני בחרתי להדגיש את הרישא של הדברים, באשר עולה מהם כי עשרות פעולות טרור נמנעו... אם כך, האם לשיטתו של חברי, ההרתעה לא השיגה את התועלת הנעלה ביותר בכך שהצילה חיים של עשרות אנשים?" הוא תקף את חוות דעתו של פוגלמן, ולא הרפה: "האם אכן יש לראות את משפחתו של המחבל כצד שלישי תמים לחלוטין... היש נפקות לכך שמשפחתו של המחבל מהללת את בנה השהיד על השתתפותו בפיגוע, ומחלקת ממתקים כאות שמחה ובאופן כללי 'רוקדת על הדם' שנשפך על ידו?"

רק שאלה

יושב ראש הקואליציה בעל כורחו ח"כ צחי הנגבי ויו"ר סיעת המחנה הציוני מרב מיכאלי הגיעו השבוע לסיכום מעניין. הצבעות האי-אמון השבועיות המתישות והמיותרות יוגבלו לעשר בשנה, בממוצע מעט יותר מאחת לכל חודש פעילות של הכנסת. במקומן יתייצבו עשר פעמים בשנה השרים ובראשם ראש הממשלה לשעת שאלות של חברי הכנסת.

היו"רים הצהירו כי העניין יגביר את הפיקוח של בית המחוקקים הישראלי על הממשלה. אך על פי המתווה, שאמור עוד לעבור את אישור ועדת הכנסת, כל שאלה וכל תשובה תוגבלנה לשתי דקות. כך שהעניין לא ממש יזכיר את השימוע הצולב שעורכים חברי הקונגרס בארצות הברית, אלא יותר את מסורת השו"ת הסוערת והמשעשעת לעתים של הפרלמנט הבריטי. יותר הזדמנות לח"כים לתפוס כותרות טובות, מאשר הזדמנות לתפוס את הממשלה בקלקלתה.

העניין לא יהיה דומה לשימועים בקונגרס האמריקני בעוד אלמנט חשוב נוסף. בתנועה למשילות ודמוקרטיה קראו השבוע לכנסת ולממשלה להרחיב את שעת השאלות ולחייב גם נושאי משרה בכירים בשירות המדינה להתייצב בפני ועדות הכנסת הרלוונטיות לשעה של שאלות הח"כים, לפחות פעם בשנה. בתנועה נקבו לדוגמה בתפקידיהם של הרמטכ"ל, המפכ"ל, היועץ המשפטי לממשלה ומנהל המוסד לביטוח לאומי. הם היו יכולים כמובן להמשיך עם נציב שירות המדינה, החשב הכללי באוצר ועוד לא מעט בכירים שהשפעתם עלינו גדולה הרבה יותר מנבחרי הציבור, גם מזו של השרים ולעתים אפילו מזו של ראש הממשלה.

באמריקה יודעים זאת, ולכן כל פקיד ציבורי צפוי להיות נחקר בידי נבחרי הציבור. אצלנו, כמו באנגליה, לשירות הציבורי יש את זכות היתר של התנהלות במחשכים. את הצגת השקיפות ייתנו לנו, כרגיל, בכיכובם של הפוליטיקאים.

הדתומטר של צה"ל

מי הוא דתי? האופנה האינטלקטואלית הנוכחית לא ממש מאפשרת לענות על השאלה. למעשה, המוסד היחיד שחורץ גורלות בעניין, על ידי קריטריונים מסורתיים ובלי פלפולים מיותרים, הוא צה"ל. השבוע הוא קיבל לכך (שוב) את הכשר בג"ץ.

הצבא בודק מדגמית הצהרות של בנות שלמדו במוסדות חינוך דתיים ומבקשות להעניק להן "פטור מגיוס מטעמים שבהכרה דתית". כאשר נערה שלומדת במוסד ממלכתי שאינו דתי מגישה הצהרה שכזו, הוא מזמן אותה כעניין של נוהל לבירור בלשכת הגיוס.

אחת כזו הוזמנה לבירור בצבא ובסופו של יום הוחלט שלא להעניק לה את הפטור. היא עתרה לבג"ץ בטענה כי לצבא לא נתון שיקול דעת האם לאשר את הפטור אחרי הצהרה על אורח חיים דתי. השופטים קבעו כי אין הדעת סובלת שרשות ציבורית תתעלם מהצהרת שקר, או לא תעשה מאמץ מינימלי כדי לאתר הצהרה שכזו. ומכיוון שנחה דעתם של השופטים ממסקנת הבירור שערך הצבא, הם שלחו את הגברת לשירות צבאי מלא.

הקביעה כי הצעירה אינה דתייה נסמכת גם על בורות מסוימת שהפגינה במושגים בסיסיים יחסית ביהדות, אחרי הכול היא לא הגיעה מבית דתי ולא זכתה לחינוך המתאים. אבל בעיקר על רשימת מצוות העשה והלא תעשה שעליהן היא אינה מקפידה לשמור.

"העותרת לדבריה אינה שומרת נגיעה ויש לה חבר... אינה נוהגת לברך לאחר הארוחה ואף לא לפני אכילת לחם (מלבד ביום שישי בקידוש)... לא הולכת לבית כנסת, לא ידעה מהי פרשת השבוע". השופטים אשררו פסק דין בן יותר משלושים שנה של השופט מנחם אלון ז"ל שקבע כי ההכרה הדתית שביסודו של הפטור מגיוס לצה"ל צריכה להיות כזו "שגם מוצאת את ביטויה באופן מעשי וגלוי לעין בחיי היום יום של המועמדת לגיוס". השופט אלון קבע אז כי נערה לא תוכל להצהיר כי היא מנהלת אורח חיים דתי רק בגלל שהיא שומרת כשרות ונמנעת מכמה איסורים הקשורים לחילול שבת.

חסד עשה הצבא עם החינוך הדתי, שהוא לא בודק בו יותר מדי.

אם שותים, לא נוהגים?

בשנה שעברה דפקו שוטרים פולנים באישון לילה על דלתו של אדם בן 47 מהעיר הקטנה סויידניק, השוכנת כעשרה קילומטרים דרומית מזרחית לעיר לובלין. הם ביקשו מהאיש לרדת לחנייה כדי להזיז את רכבו שחסם לטענתם אחר.

האיש ציית, ירד והזיז את הרכב כשניים-שלושה מטרים. אלא שאז הריח אחד השוטרים ריח אלכוהול שנודף ממנו. הוא נדרש לנשוף לתוך מכשיר שהציג תוצאה מכובדת של 1,200 מיקרוגרם אלכוהול, לכל הדעות שתוי כדת וכדין. התברר שהמסכן שתה שלושה בקבוקים גדולים של בירה בטרם עלה על יצועו.

הוא נעצר במקום ורישיון הנהיגה נשלל ממנו. הוגש נגדו כתב אישום על נהיגה בשכרות, ולפני כמה שבועות שופט פולני גזר עליו שנת מאסר על תנאי. הערעור, שהוגש כמובן, מתנהל בצלו של ויכוח ציבורי נוקב במדינה על מידת ההוגנות שבה נהגו הרשויות באיש.

סדנא דארעא חד הוא, כתבו חכמינו ז"ל. ומה שהתרחש בפולין הרחוקה התרחש גם אצלנו, בהתאמה המתבקשת של רמת האלכוהול כמובן.

לבית משפט השלום לתעבורה בפתח תקווה הוגש כתב אישום נגד צעיר על נהיגה בשכרות. על פי עדות הנאשם, הוא הגיע בערב קיץ לבילוי במועדון יחד עם קבוצת חברים, והחנה את הרכב בצמוד למעגל תנועה. הוא נכנס למועדון בשעה תשע וחצי בערב, ויצא ממנו שמח וטוב לב שש שעות מאוחר יותר. הוא עוד עמד עם חבריו לשיחה קלה סמוך למעגל התנועה, שעה שהגיעה ניידת ובה שוטרת, שנזפה בו קשות על המקום שבו חנה ודרשה ממנו להזיז את הרכב. הוא ציית, נכנס לרכב והזיז אותו מרחק מטרים אחדים. אלא שאז הריחה השוטרת ריח אלכוהול נודף ממנו. הוא התבקש לנשוף, והמכשיר הורה על 340 מיקרוגרם אלכוהול.

השופטת רות רז סירבה להרשיע את האיש. סעיף 34 לחוק העונשין קובע: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה באחד מאלה: ... עשהו על פי צו של רשות מוסמכת שהיה חייב לפי דין לציית לה, זולת אם הצו הוא בעליל שלא כדין". השופטת כתבה כי פקודת התעבורה אינה אוסרת נהיגה לאחר שתיית אלכוהול, אלא מריכוז מסוים של אלכוהול הנמצא בגוף. מכיוון שריכוז האלכוהול שנמצא בגופו של הנאשם היה קרוב לסף האכיפה (290 מיקרוגרם) אזי הוא לא יכול היה לדעת האם אסור לו לנהוג ומותר לו שלא לציית לדרישת השוטרת. ומכל מקום "אין המדובר בצו שהוא בעליל שלא כדין". לו היה הפולני מגיע לאולמה של השופטת רז, סביר להניח שהיה מורשע גם שם. במצב שכרות של 1,200 מיקרוגרם אלכוהול באוויר נשוף אסור לנהוג, גם אם שוטר מצווה עליך לעשות זאת.