אחי צ'רלי נרצח בפיגוע דקירה בשנת 1990 בשכונת בקעה בירושלים. בפיגוע נרצחו גם החיילת איריס אזולאי והאזרח אלי אלטרץ.
אזכיר שהטיפול של צ'רלי במקרה היה על פי הנהלים שהיו נהוגים אז. זה כלל מרדף, קריאה לעצור, ירייה באוויר, ורק אז ירייה מדויקת לכל רגל של החשוד ובזהירות, תוך בחינה של הסביבה שאין סכנה לאזרחים. צ'רלי התקרב על מנת לאזוק את החשוד, ובשלב זה נשלפת הסכין וחודרת דרך הצד ישר ללב. בכוחותיו האחרונים הצליח צ'רלי לחנוק את המחבל ולגרום לו לעילפון, ונפל עליו עד צאת נשמתו. ואני שואל את עצמי יום יום: למה לא ירית על מנת להרוג?
היום זה מאוד ברור. צריך לירות בלי לחשוש על מנת להרוג, כל עוד הסכנה קיימת.
אני שמח לדעת שהאירוע שבו נפל אחי יצר הטמעה בקרב מערכות הביטחון שסכין ביד הוא אמצעי קטלני, ואין מקום להתלבטות כלשהי: ברור שיורים על מנת להרוג כל עוד הסכנה מרחפת. הימים האחרונים מוכיחים שחיי רבים ניצלו ממוות בפיגועי הסכינאות האחרונים.
מאידך, ישנה תופעה של התלהמות שלצערי מייצרת קורבנות חפים מפשע רק בגלל מראה או חשד.
האירוע שבו הרגו בשוגג עובר אזרח אריתריאי מאוד מצער, וחייבים לפעול בצורה נחושה והחלטית כדי למנוע אירועים מסוג זה, לחקור אותם עד תום ולהעמיד לדין את הפוגעים.
השאלה שאני שואל את עצמי על מנת שאוכל לתת תשובה שאינה תלויה או מושפעת מהאווירה היא כיצד לנהוג אילו במקום האריתריאי היה מדובר ביהודי ממוצא עיראקי או אתיופי או אולי דרוזי. האם גם אז הייתה נשאלת השאלה מה עלינו לעשות עם הפוגעים והמעורבים?
כמובן שהתשובה מאוד ברורה. ומכאן אני מגיע למסקנה שגם במקרה זה יש לעשות את אותו הדין ובלי כל קשר למוצאו של הנפגע.
מצד שני, אסור לשכוח שכל מי שנושא כלי נשק במטרה להרוג אזרחים תמימים דמו בראשו. כי הבא להורגך השכם להורגו. עם דגש על להורגו.
אשר שלוש
אחיו של לוחם הימ"מ צ'רלי שלוש הי"ד