בעוד מספר ימים אזרחי ישראל יציינו 20 שנה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין. רצח שהוביל לשבר עמוק בחברה הישראלית. לשסעים רחבים בין הימין לשמאל. רצח שהגדיר מחדש את גבולות המאבק הפוליטי בין שני הקטבים.
ביום הזה כולם ידברו על המורשת שהותיר ואיננה. על החלום שנגוז. על השלום שהיה ואינו עוד. ביום הזה קברניטי השמאל יעטו ארשת פנים רצינית ובקול נכאים יספידו את הנהגת הימין הנוכחית המסרבת בעקשנות שנה אחר שנה להפיח חיים בתהליך השלום. מנהיגיהם ידברו על ייאוש. על תסכול. על אובדן החיים. על היעדר התקווה. על כמה טוב העבר, על כמה רע העתיד. הם יתרפקו על ההיסטוריה ויספידו את החזון.
לגודל המבוכה הם יתקשו להיות מעשיים. גל הטרור הנוכחי שאינו מבדיל בין ימני לשמאלני, בין חילוני לחרדי, מקשה על מחזורה החדש של אשליית השלום. בעבר הם נהגו להעלים עין מנהרות הדם שנשפכו ברחובות ישראל על ידי עושי דברם של האנשים אותם הם מייעדים לשושביני השלום. את הנרצחים שנפלו חלל על במותי הדו-קיום הלא קיים הם כינו קרבנות השלום. זה לא המקרה כיום.
מי ששומט להם את הקלף המרכזי הוא יו"ר הרשות הפלסטיני אבו מאזן שבימים אלה מגלה את פרצופו האמיתי. בשתיקתו הרועמת לנוכח טרור הסכינאות המשתולל ברחבי הארץ הוא מציב עצמו בצד אחד עם אויבי העם היהודי במרוצת ההיסטוריה הקטנה של מדינת ישראל. בפיזור שקריו תחת כל מצלמה פתוחה הוא מעקר את הסיכוי האחרון לשבת עמו סביב השולחן כדי להגיע להסדר שלום זה או אחר.
קברניטי השמאל תמיד ידעו שאין פרטנר. בסתר ליבם הם מסכימים עם יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן שאומר בקול את מה שכולם חושבים בשקט. אבו מאזן לא בנוי לשלום. אף לא היה בנוי להסכם שלום ומסיבות פנים-פלסטיניות. הרי היו כאן שני ראשי ממשלה, אהוד ברק ואהוד אולמרט, שכמעט והובילו לביתורה של ירושלים ומכירת חלקיה. אלמלא סרבנותו של אבו מאזן, זה מזמן היינו בסרט העגום הזה. אבל השמאל התעקש למכור לנו את הסחורה הפגומה. את האשליה שאנחנו אשמים, שהנה, רק ניתן, ויונת השלום הצחורה תופיע. במידה מסוימת אבו מאזן במשך שנים תרם לתחזוקו של הסכסוך הפוליטי בישראל. כולם אכלו עליו קורצה: השמאל בזעקתו, הימין בעקשנותו.
לא עוד. בסבב הטרור הנוכחי שרף אבו מאזן את מועדון השלום. עשרת הנרצחים בגל הטרור האחרון אינם עוד קרבנות השלום. השמאל הישראלי שמוצא עצמו מגנה שוב ושוב את דברי אבו מאזן ואת ההסתה המחלחלת החוצה מהרשות הפלסטינית, מוצא עצמו מול שוקת שבורה. הסחורה הלכה. מכרה הזהב נגוז. הקלף הפוליטי היה ואינו עוד. שיר השלום הפך למנגינת העבר.