תומכות לחימה

הולכי הרגל בירושלים מבחינים בשבועות האחרונים במראות המזכירים יותר את ראשית שנות ה-2000 בבירה, ימי "האינתיפאדה השנייה".

שוטרים וחיילי מג"ב פרושים בכל מאה מטרים, עומדים לא רק בצומתי רחובות בעיר העתיקה, במרכז העיר או במזרח ירושלים, אלא גם בצמתים מרכזיים בשכונות שקטות יחסית. הדגש הוא על עומדים; אנשי כוחות הביטחון הרבים שעלו מרחבי הארץ כדי לתגבר את העיר מוכת הטרור האחרון פוקחים עיניים, משמשים הרתעה ומסתערים כשצריך. הם מעבירים שעות רבות על הרגליים, לפעמים בלי אוכל מסודר. מעדויות שאספנו, כמעט כל שוטר מבצע משמרות כפולות של יותר מ-12 שעות רצופות.

בשנה שחלפה, תדמית המשטרה צנחה לאשפתות. היא בישרה על ארגון מסוכסך, שבו יושבים אנשים שסרחו ומעלו בתפקידם, והרושם הראשוני של כל שוטר נתפס בעיני האזרח כמושחת עתידי. ניצב אחר ניצב מצאו עצמם מחוץ למשטרה, מואשמים לא רק בהתנהגות לא ראויה, אלא גם במעילה באמון הציבור. הניצבים הללו פגעו גם בשוטרים הנמצאים בשטח.

"גם בצבא ובכל ארגון יש לצערנו אנשים שסרחו, רק שבמשטרה מדברים על זה יותר", מספרת לנו עדי מרמלשטיין (35), אשת שוטר מזה 15 שנה. "נעשה עוול גדול מאוד לכל השוטרים. אני מצפה מעם ישראל שיעריך קצת יותר את ההקרבה של השוטרים ושל המשפחות שלהם. עצוב שזוכרים להעריך אותם רק כשהם עומדים כמגן אנושי מול מחבלים", היא אומרת בכאב.

עדי, גננת במקצועה, נשואה לרן – קצין בדרגת פקד, המשמש ראש מחלק חקירות בתחנת זכרון יעקב. למשפחת מרמלשטיין המתגוררת בגליל ארבעה ילדים.

רן עלה בשבוע שעבר לתגבור בירושלים ונכח בשער שכם בעת פיגוע הדקירה בשבת שעברה. גם הוא היה שותף להסתערות על המחבל.

"זו פעם ראשונה שהוא עלה לירושלים לתגבור וממש חששתי", משתפת עדי. "זו פעם ראשונה שהרגשתי פחד וחשש לחיים שלו, שהוא ייפגע חלילה. רן בשבילי הוא ביטחון, גם לבית, וכשהוא לא נמצא משהו חסר בביטחון של הבית. כשהוא לא נמצא אני צריכה גם להיות אמא במשרה מלאה וגם לדאוג לכל הדברים שהוא דואג להם בדרך כלל". הפעם, כאמור, התלווה חשש לשלומו. "הייתי צריכה לשמוע ממנו יותר מתמיד שהוא בסדר. בדרך כלל אני משתדלת להתנתק מהחדשות כי אחרת אי אפשר לחיות חיים נורמליים, והפעם היה לי קשה להתנתק".

השוטרים חיים בשגרה של הקפצות, וכמו בכל הקפצה גם כאן עדי הייתה צריכה לשנות תכניות. "הוא הוקפץ ביום חמישי בבוקר. ארזתי ונסעתי לאמא שלי לשבת. אם הייתי בוחרת להישאר בבית, הייתי צריכה להתארגן לבד לשבת בבית - חוויה לא נעימה בכלל.
"מחזיק אותי שהוא אומר שטוב לו, שבשביל זה הוא התגייס. הוא הולך עם שליחות ועם אמונה גדולה והוא כל הזמן מחזק אותי. יש לו ביטחון ואמונה, והגישה שלו לדברים נותנת הרבה כוחות".

"אגב, בגלל המתיחות הוא הרבה יותר צמוד לטלפון. הוא הולך בשבת, עם כיפה על הראש, ומדבר בטלפון. מסתכלים עליו אנשים ואני מרגישה צורך להגן עליו - הוא שוטר, זה פיקוח נפש. הוא לא סתם מחלל שבת.

"בליל שבת, אחרי שעות רבות של עמידה וסיור ברחובות העיר העתיקה, לא היה להם מה לאכול", היא מתארת. "התושבים היהודים ברובע המוסלמי מאוד מחבקים את השוטרים וירדו לעשות אתם קידוש, אבל זה לא היה מספיק. הוא היה מותש ורעב".

מה זאת אומרת, לא דואגים להם לאוכל מהמשטרה עצמה?

"בזמן חירום ומשמרות ארוכות הכול כנראה עובד קצת אחרת. מזל שיש אנשים טובים בעם ישראל. תושבי ירושלים דאגו להם מאוד, אם זה לחלק להם סוכריות עם פתקי תודה ואם זה לחלק להם קוגל ועוגות ולעשות אִתם קידוש ושמח. האווירה בהחלט מחבקת ולא רק על ידי תושבי העיר העתיקה. הגיעה אישה מבית הכרם, אמנם בעיצומה של השבת, והביאה להם אוכל. אין מה לעשות, אלה מצבים של פיקוח נפש. כמה וכמה נפשות".

בת חן לבנון,, נשואה ליהודה, שוטר סייר בתחנת טבריה. הם הורים לחמישה ילדים. יהודה מגויס למשטרה מזה ארבע שנים, והוא בוגר מחזור א' של תכנית 'מאמינים במשטרה' - תכנית ייחודית שמכשירה שוטרים דתיים לתפקידי קצונה במשטרת ישראל, תוך שילוב של לימוד בבית המדרש. בראש התכנית עומד הרב רמי ברכיהו, רב היישוב טלמון.

"השבוע האחרון מאוד לחוץ", היא מתארת ובקולה נשמעת הדאגה. "אני דואגת, ומאוד קשה לי. יהודה נמצא בסביבות העיר העתיקה, בשער שכם ובשער האריות. הוא מעביר שם משמרות כפולות של 12 שעות ויותר על הרגליים".

את שומעת ממנו פחד כלשהו?

"הוא לא פוחד והוא מלא ביטחון בה'", היא אומרת. "בשביל זה הוא התגייס - שכאשר עם ישראל יצטרך אותו הוא יהיה שם. לי קשה - גם כי אני פוחדת עליו, הוא ממש בקו האש, וגם כי המצב בעצמו לא מרגיע. להיות אזרח בישראל היום זה מפחיד".

מה מחזיק אותך בימים אלה?

"מחזיק אותי שהוא אומר שטוב לו, שבשביל זה הוא התגייס. הוא הולך עם שליחות ועם אמונה גדולה והוא כל הזמן מחזק אותי. יש לו ביטחון ואמונה, והגישה שלו לדברים נותנת הרבה כוחות".

הדתיים מגיעים למשטרה

בת חן היא רכזת משפחות שעומדת בקשר עם משפחות בוגרי התכנית 'מאמינים במשטרה'. "להיות אשת שוטר זה דבר מאוד מאוד מורכב. זה סוחט הרבה כוחות נפש. מצד שני, התמיכה והגיבוי מטעם התכנית למשפחות - נותנים גב חזק. אומרים לנו, יש לכם משפחה. אנחנו לא עוזבים אתכם גם אחרי שסיימתם את התכנית והתגייסתם. הקשר הזה הוא בעצם המצנח. נותן חיבור לתכנית ולמסגרת".

מדוע משפחות השוטרים הדתיים זקוקות ללווי ותמיכה?

"מטרת התכנית היא שהשוטרים ידעו שהם יצאו מבית מדרש, ושיש להם שליחות. ובית המדרש הזה מלווה אותם. השוטרים שלנו לא הגיעו בשביל עבודה, אלא בשביל מסירות נפש לעם ישראל נטו. אני יכולה להגיד עלינו - כשהצטרפנו, לא ידענו בכלל מה המשכורת. כשיהודה התגייס קיבלנו 2,700 שקל לחודש, שזו הבדיחה הכי חמודה בעולם".

התגייסות למשטרה מתוך תחושת שליחות? זו רטוריקה שאנו מכירים יותר בצבא ובחינוך.

"נכון, זה די חדש. הגענו לזה גם ממש במקרה, ממודעה בעלון שבת. אך גם לפני זה, בכל פעם כשדווח על פעילויות של המשטרה, יהודה היה אומר 'אם זה לא היה פאדיחה, הייתי מתגייס למשטרה'".

למה פאדיחה?

"הוא מגיע מסוסיא, דרום הר חברון. השוטרים שם הם לא הפנים היפות של המדינה. בהתחלה, גם בהמשך, הוא השתדל לא להגיע לסוסיא במדים".

עד כדי כך?

"כן. אבל זה קרץ לו. במודעה זה הוצג בתור שליחות ואנו מאמינים שזו אכן שליחות. למה המשטרה צריכה להיות מנותקת מהציבור הדתי-לאומי, בצורה שזו פאדיחה להתגייס? בדרום הר חברון, ובעוד יישובים, בן אדם שעובד בשב"כ לעולם לא יגלה את העובדה הזו או יתגאה בה בפני חבריו התושבים. אצלם זה ממש בושה. להורים של יהודה היה ממש קשה לקבל בהתחלה את הגיוס שלו. היום - זה עולם אחר. הם מבינים את השליחות ואת התפקיד שלו".

השליחות היא בייצוג דתי במשטרה?

"השליחות היא בזה ששוטר פוגש פושע, ויש לו אמון בניצוץ האלוקי שבאותו פושע. יש לו מבט שמכבד את האדם על עצם זה שיש בו 'חלק א-לוה ממעל'. אין דבר יותר קידוש השם מזה בעיניי. האזרחים במדינת ישראל, כשהם רואים דבר כזה, לומדים להעריך ולכבד את המשטרה. יש סטיגמה על המשטרה ואנו פוגשים אותה כל הזמן. וכשבן אדם כמו יהודה מגיע לאזרח, לבי שקט".

המשטרה הוא מקום עבודה טוב לאדם שמרגיש שזו השליחות שלו. מבחינה סוציאלית אני חושבת שהתנאים שהם נותנים הם מצוינים. רק צריך לקחת בחשבון שזה מצריך הקרבה מסוימת
"יש המון שוטרים, גם בתחנה של יהודה, שהם חילונים והם אנשים מדהימים", מסייגת בת חן. "מעולם לא היה גיוס רחב כל כך של דתיים למשטרה. הם שוטרים שמצוידים גם בכלים רוחניים והלכתיים להתמודדות בתפקיד, שמאפשרים להם לעבוד במשטרה יחד עם הכיפה שעל ראשם. אדם שיש לו תורה ויראת שמים יש לו איכות כזו. וזה חלילה לא בהשוואה לאנשים לא דתיים".

רן, בעלה של עדי, התגייס הרבה לפני שהגו את התכנית לגיוס דתיים למשטרה. גם הם מדברים על תחושת השליחות. "חיי משפחה של שוטר מזכירים קצת חיים של משפחת איש קבע. אמנם הוא מגיע בכל יום לישון בבית אבל הוא יוצא בשעות מאוד מוקדמות וחוזר מאוד מאוחר. העבודה גם לא מסתיימת כשהוא מגיע הביתה - הטלפון לא מפסיק לצלצל. הוא חייב לתת מענה ולהיות זמין כל הזמן. והרבה פעמים שהוא מגיע הביתה, ואחרי כמה שעות הוא חוזר לעבודה ואי אפשר לדעת מתי הוא יסיים.

"הרבה תכניות שלי קמו ונפלו בגלל הקפצות כאלה ואחרות. זה גם מאוד מתסכל כששומעים את הדיבורים על המשטרה כשאת יודעת כמה המשפחה שלך מקריבה בשביל המשטרה, כמה הבעל שלך מקריב למשטרה - הוא מאוד לויאלי אליה. גם לעם ישראל - הוא מאמין בשליחות של איש משטרה במדינת ישראל.

"עברנו הרבה תקופות קשות מאז שרן התגייס", היא נזכרת. "כשהוא רק התגייס, באירועי אוקטובר 2000, התחיל גל של פיגועים לפני האינתיפאדה. ימים שלמים הוא לא היה בבית. על כל פיגוע כזה הוא היה עובד קרוב ל-48 שעות רצופות. זה גם אומר לחזור בכל יום למשפחה עם מטען מאוד כבד: אם זה לעמוד מול רציחות ומשפחות של נרצחים, אם זה לעמוד כשוטר צעיר ולראות אבא מזהה את הבן שלו כהרוג. מאוד קשה להתנתק מזה. זה משפיע גם על חינוך הילדים".

כיצד?

"כשהוא היה קצין אלימות במשפחה, פתאום הוא ראה דברים אחרת גם כאבא. כשעבד כקצין נוער ראיתי איך הוא דואג לבת המתבגרת שלו. זה משפיע על כל תחומי החיים בבית".

בת חן הזכירה משכורת מאוד נמוכה. זה לא עוזר למוטיבציה של השוטר.

"השעות הרבות שהוא נותן למשטרה בלי לקבל תשלום נוסף מעידה שמתגייסים מתוך שליחות ולא מציפייה למשכורת גבוהה. ותחושת השליחות הזו מתבטאת במסירות שלו לתפקיד. בדרישה שלו שהשוטרים שעובדים אתו יהיו שוטרים טובים ולא יעשו טעויות מבישות שאחר כך משלמים עליהן בשם שיוצא למשטרה או בשירות שיוצא לאזרח. מאוד חשוב לו שהשירות שהוא נותן לאזרח יהיה הטוב והנכון ביותר מבחינה חוקית ומבחינה אנושית".

מדובר על עבודה מלוכלכת. כיצד בן אדם דתי יכול להתמודד עם עבודה מול פריצות, סמים וזוהמה?

"זה מורכב", אומרת בת חן. "קודם כול, יש לשוטר אחריות לשמור על עצמו. אבל יש גם מושג של 'טרוד במלאכתו'. זה כמו שתגידי איך בן אדם דתי יכול להיות צלם בחתונה מעורבת? זו העבודה שלו. אז הוא שם. אין לו הפניוּת בעבודה להתחיל להסתכל על דברים לא צנועים. דבר נוסף, כשהם פוגשים את הפריצות והמציאות הלא נקייה, הם קודם כול רואים עד כמה זה מגעיל ולא שייך להם. כשבן אדם נכנס למקום של טומאה גדולה כל כך, הוא כל כך רחוק מזה ורואה את המאיסות שבזה שאין פה אפילו התמודדות.

"חוץ מזה", היא מבקשת להוסיף, "לבוגרי התכנית יש גב רוחני וכתובת לפנות אליה כשהם נתקלים במשהו קיצוני או במשהו שקשה להכיל אותו. הרב רמי ברכיהו אִתם בקשר יומיומי ורצוף ועונה לטלפונים בצורה מידית".

אבא של שבת

אני מבקשת מעדי לתאר את מציאות החיים שלהם. "רן יוצא חצי שעה לפני שאני והילדים קמים. יוצא שאני קמה לבד, מארגנת את הילדים ושולחת אותם למוסדות ויוצאת לעבודה בעצמי. בשמונה בערב הוא חוזר, וגם לא תמיד. לפחות פעם בשבוע הוא קצין תורן, שזה אומר שהוא יוצא באחת בצהריים וחוזר למחרת בשעות הבוקר, אחרי שכולנו כבר יצאנו מהבית".

אז מתי נפגשים?

"בין לבין, לא להרבה שעות, ובעיקר בשבתות. לאחרונה היו כמה שבתות שהוא הוקפץ באמצע הסעודה".

מדוע הוא בחר לחיות חיים כאלה?

"כי זה הייעוד שלו. בזה הוא טוב. זה תפקיד מאתגר, וגם אין לו שגרה שוחקת. האתגרים מתחדשים כל הזמן. כל תפקיד חדש מביא גם אתגרים חדשים למשפחה".

איך הילדים מסתכלים על אבא שלהם?

"הם גאים בו מאוד. הפליימוביל של הבן שלנו הוא של משטרה והוא כל הזמן משחק בזה. השבת, המשחק היה לרדוף אחרי מחבלים ולעצור אותם. הבנות שלנו גאות בו, אבל מסתכלות על הצד המגניב - אבא בא עם ניידת, בואו ניסע עם צ'קלקה. יחד עם זאת יש תסכול ואכזבה. כי מי שמגיע לכל ההופעות וימי ההורים זו רק אני. ולפעמים יוצא שגם אני לא פנויה, ואנו צריכים לוותר על אירועים בקהילה או בבית הספר. הילדים מרגישים את התסכול והאכזבה ולפעמים גם כועסים, אבל הם ילדים ומותר להם".

בת חן: "הילדים שלנו מרגישים שאבא שלהם גיבור. יש לו רובה והוא יודע לעשות פיו פיו. הילדים שלי מעריצים את אבא שלהם, אך מהמבט שלהם על השחיקה היומיומית ועל זה שאבא לא בבית, יש רגעי שבירה וכעס. הם רוצים שאבא יעבוד רק בבוקר כשהם בבית ספר".

אתן מרגישות שאתן מוותרות על התפתחות אישית שלכן בגלל המחויבות למשטרה?

"בוודאי", אומרת עדי. "אני לא יכולה לפתח קריירה. חשובה לי מאוד המשפחה ואני מאמינה בזה שלפחות או אבא או אמא צריכים להיות זמינים בשביל הילדים. מצד אחד אני לא מוותרת כי חשובה לי ההתקדמות שלי, אבל על הקצב של ההתקדמות אני כן מוותרת. יש לי תכניות לעתיד אבל אני יודעת שהן יצאו לפועל רק אחרי שהילדים יגדלו ויצטרכו אותי פחות".

בת חן: "שמעתי לאחרונה שיעור של הרב אוהד תירוש שאומר שהיום יש מושג של מימוש עצמי והתפתחות, ושתמיד הדיבור הזה הוא על דברים חיצוניים כמו קריירה, הגשמה עצמית וכדומה. הוא אומר שזה לא נכון ולא מדויק. שזו השתלטות של תרבות המערב שנכנסה אלינו והכריזה שהמימוש העצמי תלוי בגורמים שהם חיצוניים לנו. התורה לעומת זאת אומרת שהמימוש העצמי שלנו הוא שאיפה שאנחנו נמצאים, שם נהיה מדויקים ו'מכוונים'. לעשות את עבודת המידות הרוחנית שלנו במקום שבו אנו נמצאים. זה יכול להיות בבית וזה יכול להיות בעבודה. אז על מימוש עצמי והתפתחות אישית, אני מוותרת מלא", היא צוחקת. "על ההעצמה וההתפתחות שלי באופן הפנימי והעמוק - אין מבחינתי ויתורים".

הצגתן פה מציאות לא פשוטה. ובכל זאת אתן מתארות שליחות שלא הייתן מוותרות עליה. מה תגידו לנשים שבעליהן רוצים להתגייס?

"שצריך להידלק על זה", אומרת בת חן בישירות. "אם בן אדם מוצא שזה נכון לו ומשהו בלב שלו קורא לו, אני יכולה להמליץ על התכנית שהיא באמת מרפדת ומחבקת ומציעה הרבה ליווי והדרכה. הסיפוק מהעבודה הוא אדיר, השליחות חשובה ביותר. זה תרומה לעם ישראל שזו הדרך היחידה לתרום אותה. העבודה כשוטר סיור נוגעת בכל כך הרבה תחומים בקהילה, בעצם אתה מגיע לכל עם ישראל".

עדי: "המשטרה הוא מקום עבודה טוב לאדם שמרגיש שזו השליחות שלו. מבחינה סוציאלית אני חושבת שהתנאים שהם נותנים הם מצוינים. רק צריך לקחת בחשבון שזה מצריך הקרבה מסוימת וצריך את המוכנות הזו להקריב. אבל אם זה הייעוד שלו - אז התמיכה מאוד חשובה. בעיניי, בן זוג חייב לתמוך כדי שהאחר יצליח. כל אחד צריך לגבות את האחר ולתת לו את כל התנאים שהוא יצליח. יש גם היבט של ויתורים אבל היום גם במשפחות של הייטק בני זוג מוותרים זה למען זה".

התחברתם? הצטרפו עכשיו למנויי "מקום בעולם",  מגזין הנוער של עולם קטן. לדפדוף בגליון לדוגמא לחצו כאן