הרב בני וורצמן, מטפל משפחתי ומנכ"ל 'לאורו נלך', מתייחס ביומן ערוץ 7 להשלכות הקשות של המראות מפיגועי הימים האחרונים על נפשם של ילדים ולדרכי ההתמודדות עם הפגיעות הללו.
"הנושא שכולנו טרודים ממנו הוא ההתמודדות עם גל הטרור. זה לא דבר חדש. הפעם זה קרוב יותר לביתנו, לבתי הכנסת, לגני הילדים ולחצרות, וזה עושה את זה יותר קרוב ויותר מפחיד. כל בית מתמודד בשאלה מה לעשות על מה לדבר, במה לצפות וכמה, האם לראות את התמונות שקשה לראות ולהשתחרר מהן וצריך לזכור שהנפש שלנו עדינה ורגישה והיא קולטת דברים יותר מכפי שנדמה לנו".
הרב וורצמן מדגיש בדבריו כי הפגיעה בנפש אינה רק הפגיעה הנראית כעת, אלא שיש השלכות ארוכות טווח למשקעים נפשיים המתהווים כעת. "צריך לזכור שלא כל מה שמורגש כאן ועכשיו אומר שקרה משהו לנפש. הרבה דברים שוקעים בנפש ונכנסים למוח הישן, ויבוא יום והם יצוצו בדרכים לא דרכים", הוא אומר ומבהיר כי הטענה שצצה לעיתים לפיה אני מחוסן ומסוגל להכיל את המראות אינה מתייחסת להשלכות ארוכות הטווח של החשיפה לאירועים.
"הדברים יכולים לבוא לידי ביטוי בעתיד. הדברים עלולים לצוץ במועד קרוב יותר בהתנהגות כמו חוסר שינה, פחדים, קושי להיות מרוכז בדברים שצריכים להתמקד בהם, בעבודה וכו'. זה יכול לצוץ בפחדים לצאת מהבית, היצמדות להורים, ויכול לצוץ גם בעתיד – דברים שוקעים במוח וצצים בדברים שאינם קשורים".
אל מול מציאות שכזו הורים מוצאים את עצמם לא פעם לא רק בשאלה את מה לראות כמה ומתי, אלא בעיקר בשאלה עד כמה הם אכן יכולים לנתב את הדברים ולהיות אחראים להם, שהרי העולם שמחוץ לבית פרוץ וחושף את הדברים בפני הילדים, גם אלה שהבית גונן עליהם ונמנע מלחשוף אותם למראות ולדיווחים.
לדברי הרב וורצמן מעצם אופייה של שאלה שכזו עולה תחושה לפיה לכאורה מה שלא יהיה בבית יהיה בבית הספר ובחוץ ואין מה לעשות, אך שאלה זו עולה גם בסוגיות אחרות שעימם הורים מתמודדים, כך בענייני צניעות וכך במורכבויות אחרות של החיים. "השאלה הזו משיקה בכל נושא מורכב שאנחנו כהורים מתמודדים עם ילדינו – מה זה להיות הורה. הבאנו ילדים לעולם, ומרגע היציאה לאוויר העולם אנחנו מתמודדים עם שאלת ההורות שהולכת ומתפתחת ככל שהילד גדל".
"הדרך הנכונה יותר להיות הורה, בפרט בדורנו, היא לייצר ערוץ תקשורת פתוח בין ההורה והילד. את הדברים אני רואה גם אצלי בקליניקה וגם מתוך מה שקורה בביתי, כשיש ערוץ פתוח ביני לבין ילדיי, והדבר אפשרי, לא הכול ייפתר אבל לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה.
"כשאני מייצר ערוץ תקשורת ודיבור בין הילד לבין ההורים אפשר לדבר על הרבה דברים ולהעלות הרבה דברים – מה נכון ומה לא נכון מה ראוי ומה לא. כשמייצרים את המקום הזה נבנה אמון גדול יותר בינינו לבין הילדים. כך יש סיכוי שהילדים יבואו וישאלו אותנו מה עושים במקרה כזה או אחר. זה נכון לכל גיל ולכל נושא, וגם לנושא שאנחנו מתמודדים אתו היום".
בדבריו מעיר הרב וורצמן אודות סוגיית הצפייה בסרטוני הפיגועים כי צפייה זו אינה פוגעת רק בילדים אלא גם בנו, ההורים. "הכול מתחיל ברצון שלי כהורה ליצור מרחב של קשר ביני לבין ילדיי, מרחב של שיח בכל נושא, טרור, צניעות, בניית חיים וכו'".
אם כן, האם כל הורה צריך להיות גם פסיכולוג שיידע לנתח את ההשפעות של האירועים על נפשו של כל ילד וילד בכל גיל וגל וכיצד לפעול בכל מקרה ומקרה? הרב וורצמן משיב בשלילה: "רובו של הציבור מבוגר ובוגר אחראי וחכם. לא צריך להיות פסיכולוג בשביל זה. כשאנחנו רואים את הסרטון הנוראי בגאולה - ואני מודה באשמה, אני רואה, למרות שאני משתדל לראות כמה שפחות - זה עושה לי לא טוב וזה ברור בלי להיות יועצים ופסיכולוגים. נפש בריאה ורצון טוב מביאים למסקנות הפשוטות הללו".
"כולנו גם יודעים לדבר על דברים פשוטים, לשמוע מה שלום הילד ולספר מה עובר עליך. כשמגיעים למשהו קשה ומסובך אפשר להתייעץ, ולא תמיד צריך להתייעץ דווקא עם יועצים ומטפלים, אפשר גם עם חברים, לדון ולשקול יחד".