טבח, גחם, תחש ומעכה

הזכרת ילדיה של פילגשו של נחור מקפלת בתוכה מסר עמוק על דמותו של אברהם

תגיות: בשבע 666
הרב דניאל שילה , ט"ז בחשון תשע"ו

טבח, גחם, תחש ומעכה  -ערוץ 7
הרב דניאל שילה
צילום: עצמי

סיפור עקידת יצחק נגמר במילים מלאות הוד:

"ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אברהם אברהם ויאמר הנני: ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני: ויישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו וילך אברהם וייקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו: ויקרא מלאך ה' אל אברהם שנית מן השמים: ויאמר בי נשבעתי נאום ה': כי יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך: כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים ויירש זרעך את שער אויביו: והתברכו בזרעך כל גויי הארץ עקב אשר שמעת בקולי: וישב אברהם אל נעריו ויקומו וילכו יחדיו אל באר שבע ויישב אברהם בבאר שבע" (בראשית כב, יא‑יט).

לו בידינו היה הדבר, היינו כנראה בוחרים לסיים את הפרשה כאן, תחת הרושם האדיר של הנאמר בפסוקים אלו. כאן גם חוזר ומבטיח אלוקים לאברהם בשבועה את אשר כבר הובטח קודם. אך התורה בוחרת לספר לנו דווקא כאן שמילכה ילדה אף היא בנים לנחור, וכי פילגשו ראומה ילדה אף היא את הנזכרים בשמותיהם. למה לסיים את האירוע הנשגב בסיפור מדרגה שנייה?

תמיהה זו בולטת עוד יותר ביום השני של ראש השנה, שם יש עניין מיוחד לקרוא על העקדה, שהיא אחד מסמלי היום. יש בפרשת העקידה פסוקים כדי הצורך לחמשת הקרואים לתורה ביום זה. צריך היה לכאורה לסיים ב"וישב אברהם בבאר שבע". למה אנו שבים מבית הכנסת ביום משמעותי זה עם טבח, גחם, תחש ומעכה?

רש"י מסביר שעיקרו של תיאור זה בא בשביל המילים "ובתואל ילד את רבקה", ושמשפחתו של אברהם כוללת גם את צאצאי נחור ושיש ממי לקחת אישה ליצחק. אבל את כל זה אפשר היה לדחות לפרשת חיי שרה, אשר בה מציגה רבקה את עצמה לפני עבד אברהם באופן ברור העונה על המבוקשת בעבור יצחק: "בת בתואל אנוכי, בן מִלכה אשר ילדה לנחור".

אפשר שיש כאן הצבעה על אישיותו רבת האנפין של אברהם. מחד אבי האומה היהודית, ומאידך "אב המון גויים", נושא באחריות לכול, כפי שראינוהו בהצלת לוט משביו ובניסיון להציל את סדום.

עוד לפני העקידה אומרת שרה לאברהם אודות ישמעאל: "גרש האמה הזאת ואת בנה, כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק". לכאורה בידול מוחלט. אך לא כך רואים זאת חז"ל. על פי דבריהם, ישמעאל מתלווה אל אברהם ויצחק בדרכם אל העקידה. שם שוב מתרחש בידול: "שבו לכם פה עם החמור, ואני והנער נלכה עד כה ונשתחווה ונשובה אליכם". למה רומזים דברי אברהם "ונשובה אליכם"? אולי כך אומר אברהם: אחרי שאנו נתקדש ונתייחד במאפיין אותנו, אז נוכל לשוב ולחבור אליכם.

כולנו נרגשים מ"וילכו שניהם יחדיו" האמור פעמיים אצל אברהם ויצחק. אולם בתום העקדה אנו מוצאים את אותו הביטוי: "וישב אברהם אל נעריו ויקומו וילכו יחדיו אל באר שבע". מדוע? גם אחרי העקדה נשאר אברהם "אב המון גויים". אחר שהתייחד עם יהדותו ורומם אותה, הוא יכול לשוב אליהם. רש"ר הירש מפרש: "בכל שאר חוגי אנשים היו נוהגים אחרת. אחרי התעלות כזאת... היו מתמלאים עד כדי כך מחשיבות עצמם והעניין האלוקי, ששוב לא היה להם כל עניין בחיים הארציים הרגילים ובבני האדם הארציים הרגילים". ואילו אברהם ויצחק, אומר רש"ר הירש, "שבים הם אל האנשים אשר השאירום לרגלי הר המוריה, והולכים עמם יחדיו".

בין הפרדה להבדלה

מורגל היה בפי מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל ש"הבחנה איננה הפרדה". אנו אומרים "המבדיל בין קודש לחול", ולא "המפריד בין קודש לחול". כך גם בקשר לישראל ולעמים, "מבדיל" ולא "מפריד". אמנם יש רגעים של בידול, "עד להר המוריה יכולים בני נוח ללכת עם בני אברהם... אולם רק עד לרגלי הר ה', ולא יעלו אל פסגת ההר" (הירש), אך זהו בידול לשעה. אחר כך באה ההתייחסות הראויה יחד איתו.

כך נראה כי בסוף פרשת העקידה יש אמנם צורך מעשי לבשר לאברהם על הולדת רבקה, ועל כך שיש לו משפחה להביא ממנה אישה ליצחק. אולם אעז לומר כי פרט לצורך מעשי זה המבוטא בפרשנים, יש כאן כוונה להדגיש שאברהם, אשר התעלה למעלה האמונית הגבוהה ביותר של בן אנוש, עדיין נשאר מחויב גם כלפי טבח, גחם, תחש ומעכה. כדברי הרואה הגדול: "התשובה מרימה את האדם למעלה מכל השפלויות הנמצאות בעולם, ועם זה איננו נעשה זר אל העולם, אלא הוא מרומם עמו את העולם ואת החיים" (ראי"ה קוק, אורות התשובה פרק יב).