השבוע נדקר חייל שלי מול עיני בצומת בית ענון ליד חברון. חברי ואני במו ידינו הרגנו את המחבל וסתמנו את מזרקת הדם שיצאה מצווארו המחורר של החייל.
תפקוד החיילים באירוע היה מעל ומעבר. חדות גם לנוכח מראות קשים ולא-אנושיים כאלה.
באותו שבוע עברו בבסיס שלנו כמה וכמה גופות מחבלים שניסו להרוג אותנו. כן כן - אותנו! חיילי אותו בסיס ואותו החיל.
בערב יום שישי, עברתי במעבר תרקומיא תוך פעילות מבצעית ולהפתעתי עברתי בתוך המון פלסטיני צוהל ועשרות כתבים ומצלמות שבאו "לתת כבוד אחרון" ולחזות בהחזרת גופות ה"קדושים", רוצחי היהודים - פוצעי חברי, מי שהרגתי במו ידיי.
ללא שום תמורה ראויה (כאילו יכולה להיות כזו) ללא הכרזה או סיקור של תקשורת ישראלית, ללא שום הבנה בסיסית בעולם הכוחני הערבי. פעילות שברור שמקורה בתפיסות אנטי ישראליות ולחץ חיצוני. בתור לוחם בשטח ומחסל המחבל שאת גופתו ראיתי חוזרת לידי הוריו ו'עמו' - אני חש נבגד.
נבגד מהפרס שניתן ל'מייצרי' המחבל ומשלחיו.
ולא רק מזה. יושבים מקבלי ההחלטות על כסאותיהם, ואנחנו - החיילים הקטנים בשטח מבינים את המציאות הרבה יותר טוב. אנו חווים על בשרינו את השהידים חדורי המוטיבציה, את ה"הלוויות" שאינן אלא טוטם ענק לרוצחי יהודים והפרות סדר ענקיות בהן יש פצועים והרוגים לשני הצדדים.
לאחר מכן יש גם קבר. קבר שמפיץ רוע בעולם. מפיץ שנאה. זועק "ממני תראו וכן תעשו". קבר שהוא מטרתו הסופית של אותו מחבל - שיוצא במודעות לההרג ולהעלות על נס את קדושת המוות, במעשיו, בהלוויתו ובפירסום מעשיו - גם אם זה היה כדי "רק" לפצוע חייל במשמרת.
חוזרת ועולה קריאה ישנה בת אלפיים שמחרידה ברלוונטיות שלה: "אל תגידו בגת אל תבשרו בחוצות אשקלון, פן תשמחנה בנות פלשתים פן תעלוזנה בנות הערלים"
שרים וח"כים יקרים אהובים, אזרחים, אבקשכם, שוב, להתפקח. אפילו חייל פשוט יכול לפקוח עיניים של שר גדול.