בראיון ליומן ערוץ 7 פרסה ד"ר אמירה הלפרין, חוקרת הקשר בין הפלשתינים לתקשורת ולרשתות החברתיות ממכון טרומן באוניברסיטה העברית, את הדרכים בהם עושים הפלשתינים שימוש ברשתות החברתיות.
ד"ר הלפרין קובעת כי ההסתה הפלשתינית מתבצעת בכמה מישורים. הראשון שבהם הוא הפצת ההסיפור הפלשתיני ברשתות החברתיות ומהן לרחבי העולם. "הם מספרים את הסיפור הפלשתיני כפי שהם רואים אותו והוא מופץ בהיקפים בינלאומיים במדינות שונות בעולם ומביא להתעוררות פרו פלשתינאית ואנטי ישראליות בעולם. הם רואים את הפלשתינים כקורבן וקהלים גדולים הופכים לפעילי טרור ברמות שונות עד הרמה הקיצונית ביותר שהיא מבצע פעולת הטרור עצמו.
האפיק הנוסף שבו עושים הפלשתינים שימוש מגיע לאחר ביצוע פעולות הטרור ודהברים נראים היטב באתרי האינטרנט של חמאס, שם "שוב ישראל מוצגת כגורם השלילי והם כקורבן". האפיק השלישי שבו פועלים הפלשתינים מגיע גם בעיתות רגיעה ולא רק בתקופת אלימות וטרור, אפיק זה בא לידי ביטוי באופן המתלהם וןהחד צדדי שבו מקפידים הפלשתינים להעביר את דיווחיהם הלכאורה חדשותיים.
לזאת מוסיפה ד"ר הלפרין ומציינת כי "זה קורה גם מעבר לרשתות החברתיות, כמו התארגנות של הפגנות דרך הרשתות החברתיות, כמו מימון כספים דרך הרשתות החברתיות ולא רק ברמת ההסתה אלא גם ברמת הפעילות. אין פעילות שבה נראה קריאה לביצוע פיגוע דקירה כלשהו, אבל האווירה ברשת וברשתות החברתיות בהחלט קוראת לאנשים לצאת להפגנות תמיכה בישראל ובעולם כולו".
מעירה ד"ר הלפרין בדבריה כי לא ניתן לקבוע בוודאות שרק בעקבות הרשתות החברתיות יוצאים המחבלים לפעולות הטרור שלהם, אך אין ספק בכך שהמבנה האינטרנטי הפתוח לכל ללא גבולות וללא מגבלות מאפשר קלות רבה יותר בהתארגנות. זאת כאמור מעבר לפעולות של העברת כספים, פעולות ממשיות המתבצעות באופן אקטיבי דרך הרשת.
בדבריה מציינת הלפרין כי השינוי הדרמטי שחל בחתך הגילאי של המחבלים, היותם נערים צעירים ואף ילדים, נובע בין השאר מההיחשפות הרבה שלהם לאינטרנט יותר מאשר דור ההורים המבוגר יותר.
ומה לגבי התגובה הישראלית? זו, ככל הנראה, קשה מאוד לביצוע. "ממשלת ישראל מתקשה לעשות את הדברים. מה שניתן לעשות זה הידברות שתצטרך להיעשות דרך הרשתות החברתיות, התקשרות עם קהילות בעולם להסביר יותר את העמדה הישראלית. יהיה קשה לסגור צ'טים ובלוגים. בנוסף, כשאנחנו מדברים על העם הפלשתינאי – אם אפשר היה להביא אותם לשינוי זה היה טוב יותר אבל זה לא מעניין אף אחד שם".
לדבריה המציאות שבה מנסה ישראל לפעול היא כמעט בלתי אפשרית שכן אל מול כנסים בהם מראים הפלשתינים ברחבי העולם תמונות של הרס בתים היכולת לפעול עם תמונת פיגוע באוטובוס היא קטנה מאוד.
עוד מציינת ד"ר הלפרין מהמחקרים בהם ראיינה מאות פלשתינים בני הפלגים השונים כי "הרשות עובדת בצורה של פחד ושיתוק. אין רצון אמיתי להתמודד מול חמאס. אני קוראת את אתרים שלהם בעברית ובערבית ומהשיחות עם האנשים רואים שהפחד משלטון הטרור של חמאס שיושב ברצועת עזה ופוגע באנשים בצורה יומיומית ולא מאפשר חיים נורמאליים, הפחד הזה גורם להפניית הביקורת לעבר ישראל ולא לעבר חמאס".
הלפרין נשאלה אם החשש משלטון חמאסי שיגיע גם ליהודה ושומרון אינו מביא גורמים פלשתיניים לשיח מתון יותר. לדבריה אכן קיימת גם תובנה שכזו, אך אין הרבה יכולת לפעול באופן ממשי מול חמאס. "הם אומרים שהם יודעים שהפתח' והחמאס נאבקים על מטרות שלהם ולא תמיד לטובת העם, אבל האם הפלשתיני שלא רוצה לקחת חלק בהסתה ובמאבק יכול לנהוג כך".
הלפרין מדגישה את הפחד השולט ברחוב הפלשתינאי, פחד שמונע שיח אחר רגוע ומתון יותר. "אנחנו לא רואים גורם מתון בהנהגה הפלשתינית שיכול לקום ולפעול נגד חמאס". עם זאת באשר לשטח הפלשתיני היא אומרת כי קיימת אכזבה ברחוב משלטון חמאס ברצועה, שלטון שהבטיח הבטחות רבות שלא קויימו, אך לא בטוח שהדברים יכולים להגיע עד כדי פעילות נגד חמאס בשל אותו חשש מיכולותיו האלימות של הארגון. לדבריה ניתן לסייע לקולות הללו להישמע בקול ברור יותר אם ממשלת ישראל תדע לחבור לממשלות נוספות בעולם להכרזה ברורה ונחרצת שתגדיר את חמאס כארגון טרור, ארגון שלא ניתן להעביר לו מימון.
בדבריה קוראת ד"ר הלפרין ליותר ויותר חוקרים ישראליים להגיע אל תוככי החברה הפלשתינית ולהכיר את השיח האמיתי הקיים שם, גם אם הדברים קשים לביצוע בשל החשש וחרם.