במסגרת הרפורמה שמוביל משרד החינוך, 70% מתוכנית הלימודים בכל מקצוע יכללו בבחינת הבגרות, בעוד שלגבי 30% הנותרים תיערך ההערכה חלופית של בתי הספר עצמם.
לאחרונה נודע שנושא השואה הוא שיוחרג בבחינת הבגרות בהיסטוריה ויועבר למסגרת אותה הערכה חלופית. לכאורה יש בכך היגיון: נושא השואה הוא נושא טעון רגשית, מאתגר ערכית, ולכן מתאים יותר שהתלמידים ילמדו אותו ברמה שהיא מעבר לשינון "רקע-גורמים-תוצאות".
נהוג להסביר את הצורך בלימוד שואה בחשש שהיא תישכח, בעיקר אל מול תופעת הכחשת השואה שהולכת ומרימה ראשה. למעשה, אנחנו רואים שלא רק שהשואה לא נשכחת אלא שנוכחותה בחיים היהודיים בישראל ובעולם רק הולכת וגוברת וכיום היא למעשה אחד המרכיבים המשמעותיים בכינון הזהות היהודית החדשה.
מאידך, למרבה הצער, אצל רובנו "זיכרון השואה" נשאר בתחום הרגשי והחווייתי ולא מספיק מבוסס על ידע ועל לימוד מעמיק. מעטים התלמידים שיודעים את ההיסטוריה של השואה. מה גרם לאותה שנאה נוראית כלפי היהודים? מה היו השלבים בתהליך ההשמדה? תופעת הכחשת השואה אינה האיום המיידי, בעיניי, אלא דווקא הנתונים האלה, של "זיכרון מוגזם" וזול של השואה, אשר מסתיר לא פעם רדידות מדאיגה.
במאמרו הקלאסי "נגד מיסטיפיקציה – השואה כתופעה היסטורית" תיאר פרופ' יהודה באואר את הפרדוקס שנוצר במהלך הניסיון ללמוד על השואה. מצד אחד, מכיוון שמדובר באירוע חסר תקדים, קיצוני ולא רציונאלי לכאורה צריך ללמדו במנותק מכל אירוע היסטורי אחר. הבעיה בכך היא שלימוד כזה יהפוך את השואה לאירוע שהוא כביכול מיסטי, מעל החיים עצמם, כזה שאינו רלוונטי עבור בני אדם וממילא שלא ניתן להפיק ממנו לקחים היסטוריים.
מצד שני, טען באואר, אם לומדים על השואה רק בצורה היסטורית "קרה" של אירועים, מספרים ותאריכים, ממילא מאבדים את הדגש על ייחודיותה של השואה בהיסטוריה האנושית, את המורכבויות האתיות והנפשיות שהיא טומנת בחובה ואת המשמעות הקיומית הנובעת מעצם התרחשותו של אירוע מסוג זה. גם לימוד שהוא אקדמי בלבד של השואה גורם לסוג של מיסטיפיקציה של הנושא במובן שהשואה הופכת להיות אירוע רחוק ומעומעם שאינו נושא עימו משמעות ומסר לחיי הלומד. הפרדוקס הוא שבכל אחת משתי הדרכים בו ילמד נושא בשואה לא ניתן להגיע להבנה נכונה ומשמעותית של הנושא.
לפיכך, את השואה צריך ללמוד בשתי הדרכים יחדיו ורק כך להגיע אל הבנה משמעותית ורחבה שתיתן לשואה מקום בריאליה ההיסטורית ומצד שני תדגיש את ייחודה הנוראי. רק הוראה משולבת שכזאת תוכל להעניק לתלמידינו כלים להתמודד בהמשך השנים עם האתגרים הרבים שיעמדו לפתחנו לאחר מות אחרוני הניצולים.
"החרגת" נושא השואה במערכת החינוך סותרת את המגמה הברורה באקדמיה דווקא לשלבו בהקשר היסטורי כללי יותר של חקר ה"ג'נוסייד". יש בכך ברכה, משום שהשואה חורגת מכל ניסיון היסטורי אחר וראוי לעמוד על מאפייניה הייחודיים. עם זאת, לא ניתן לטעון כי השואה ייחודית ללא השוואתה למקרים אחרים וללא הבנת התנאים ההיסטוריים שאיפשרו את התרחשותה. התוכנית הנוכחית תוציא את תלמידינו קירחים מכאן ומכאן: ללא ידע היסטורי וללא תובנות אנושיות, משום שתפתח לפניהם רק זווית צרה מתוך המנעד הרחב של שאלות העומק שהשואה מציפה אותנו בהן.
הכותבת ד"ר מיכל שאול, ראש מכון "עמיטל" להוראת השואה במכללה האקדמית "הרצוג"