'הכל לטובה'
דוד גבאי
תוך כדי ארוחת ערב עם הילדים, הרהרתי בלבי על הביקורת הבאה, וחשבתי לעצמי שחבל שדיסקים הם לא ארוחת ערב עם הילדים.
כשילד לא רוצה לאכול סלט ירקות, אפשר לנהל איתו משא ומתן ולהגיע למסקנה שרק את העגבניות הוא לא אוהב, אבל עם המלפפון אין לו שום בעיה. מבחינה טכנית (את השאלה החינוכית נשאיר לאגפים אחרים של העיתון) זה מאפשר להרחיק את הגורם הבעייתי, להשאיר את המלפפונים בצלחת ולסיים את הארוחה בשלום. במוזיקה, לעומת זאת, אם מרכיב אחד במכלול השיר מפריע לך – אין מה לעשות. אם אין לך את המכשור המתאים לעריכת מיקסים ולעיבוד מחדש של השיר, אתה צריך להחליט: לוותר על כל השיר בגלל פרט אחד שהורס את ההנאה, או לבלוע את העגבנייה וליהנות מכל השאר.
דוד גבאי הוא אחד הכוכבים העולים במוזיקה החסידית בשנים האחרונות, בעיקר בארצות הברית אבל גם כאן בישראל. בקריירה שלו עד כה הוא התגלה כבעל חן מיוחד, ואומץ ללכת על כיוונים מוזיקליים לא כל כך שגרתיים בשוק הקלאסי ("לגבי", "אנא עבדא" ועוד). באלבום הנוכחי, 'הכל לטובה', הוא בחר ללכת דווקא על סגנון פחות יצירתי ויותר פופולרי, ולאמץ באופן בולט את המוזיקה האלקטרונית. לחובבי הקצב, הרעש והאפקטים זו יכולה להיות בשורה טובה; אבל אני אישית – אם נחזור לרגע לארוחת הערב – מעדיף להסיר מהמוצר את חומרי הטעם והריח, ולהישאר עם חומרים טבעיים ככל האפשר. נדמה שאילו המעבדים בדיסק היו מתפרעים קצת פחות עם הסינתיסייזר, התוצאה הייתה נשמעת פחות מלאכותית והרבה יותר משובחת.
ובכל זאת, אם מסתכלים על מכלול הדיסק, נעשתה בו עבודה מצוינת. העיבודים מעניינים, לא משעממים לרגע, מלאי חיות. בין הטקסטים אפשר למצוא פנינים, בעיקר בשיר המוצלח "מנה מנה", שמפליא לחבר את העברית והאנגלית (הן בחריזה והן במשחק המילים "יש לו מנה" ו"making money"). ומעל לכל גבאי עצמו, שאולי הקו הפופולרי במוזיקה החסידית-אמריקאית יצר סביבו מעטפת טכנית-מלאכותית, אבל הוא עדיין מצליח להעביר את החיוך ולשדר את החינניות והמקוריות שלו מבעד למוזיקה.