כולכם בוודאי מכירים את הפתגם שטוען שיש מתאם בין גודלם של הילדים לגודל הצרות שהם מביאים.
אבל דווקא בקטע של קטנטנים לעומת מתבגרים, אני מוכרחה לומר שבדרך כלל קל לי יותר עם בני החמש עשרה מאשר עם בני החמש. כמובן שאני אוהבת אותם בכל גודל, ולכל גיל יש את הקסם שלו: התינוקות זה להסנפה, הפעוטות - לאכול אותם, והחוכמות של הקטנים זה הסטנדאפ הכי טוב בעיר. ובכל זאת, ילדים רכים דורשים הרבה מאוד טיפול פיזי, וזה לא קל לבלות את היום בסבב אינסופי של החתלה, האכלה, רחצה והרדמה. שלא נדבר על הדאגה המתמדת שלא יטפסו על כיסאות וישתו אקונומיקה.
פרט לעובדה שזה מתיש גופנית ונפשית, זה גם לא תמיד מעניין. אני זוכרת את עצמי ממתינה בחוסר סבלנות שהיילודים יתהפכו, ויזחלו, ובאופן כללי יהיו בגודל שאפשר לעשות איתם משהו. וגם כשהם גדלו מעט, מצאתי את עצמי צמאה לא פעם לקצת חברה אנושית בוגרת.
במובנים האלה, לראות את הילדים הופכים למבוגרים זה תענוג. הם מתקלחים לבד - ואם לא, זאת הבעיה שלהם. הם לא מעירים אותי בלילה, רק גורמים לי לא להירדם עד שהם מגיעים מאיפה שהם מגיעים. במטבח התהפכו היוצרות, ובמקום שאני ארוץ אחריהם עם כפיות, הם רצים אחריי ושואלים למה אין מה לאכול. תענוג, אמרנו? מדי פעם יש איזו תזכורת קולנית שמדובר בבן טיפש עשרה, אבל אם אני במצב צבירה סובלני ומכיל מספיק, זה בדרך כלל חולף מעצמו. איזה מזל שאני זוכרת שגם לי היו תנודות הורמונליות כאלה אי שם בעברי.
אבל מעבר לזה, באמת שמתבגרים הם כיף. זה כיף לראות את האישיות שלהם מתגלה, את ההבנה שמאירה פתאום. כיף שיש מולך מישהו שמבין עניין. שיש מי שממלא את השיח הביתי באינפורמציה עדכנית בכל התחומים, בבדיחות שכבר מצחיקות אותך, ונותן גם לך להיות מחוברת לעולם של הצעירים.
מתבגרים לנצח
ובכל זאת, יש איזו אמת באמרה על הצרות הקטנות והגדולות. החיים של הילד הבוגר גדלים יחד איתו, ואם הוא סובל מבעיות קשות בצבא או מאהבה נכזבת, פלסטר ונשיקה של אמא כבר מתקשים לעשות את העבודה. ונשאלת השאלה: האם בכלל צריך לנסות לעשות את העבודה, או שמא כדאי שהילד ילמד להסתדר בכוחות עצמו? מתי והאם לחתוך? התלות בהורים בוודאי לא נגמרת ברגע שביטוח לאומי מפסיק לשלם את קצבת הילדים. בכלל, חבל הטבור הולך ומתארך עם הדורות. אם אני עשיתי שנת שירות אחת, תקתקתי את התואר והתחתנתי, היום בחורות עושות שנתיים שירות בשביל האידיאל, שנה מדרשה בשביל הרוחניות, ולוקחות עוד שנה ספייר כדי ללמוד לפסיכומטרי לפני שהן מתחילות בכלל לחשוב מה הן רוצות מעצמן. ומה עם ההסדרניק שמתחיל לחפש את עצמו רק בגיל 23? אלה לא רק דוגמאות מקריות. גם אנשי המקצוע נוטים לומר שכיום גיל ההתבגרות נמשך עמוק אל תוך שנות העשרים.
כן, לחתוך!
אני לגמרי לא איש מקצוע, אבל יש לי את הדעה שלי בנושא. קודם כול, מתישהו צריך לחתוך. אם עד גיל מסוים יכולנו לכוון ולעצב ולהגיד מה לעשות, יש גיל שבו הכדור עובר לילד. אפשר - ורצוי - להתפלל. אך אם הילד הוא ילד רגיל, צריך להבין שהוא כבר לא ילד. הוא אדם בוגר, עם זכות להחליט את ההחלטות שלו, לטעות את הטעויות שלו, ובאופן כללי לנהל את חייו, גם אם אנחנו יודעים במאת האחוזים שאנחנו חכמים יותר.
מערכת היחסים צריכה להיות מושתתת על כבוד, כבוד הדדי, יש לציין. בדרך כלל עם כבוד זה עובד ככה: את העצות נשמור לעצמנו, ודווקא אז הילדים יבואו לבקש אותן. אני תוהה, למשל, איך אפשר לאסור על ילד להתחתן עם בחירת לבו, גם אם בעינינו היא קטסטרופה מהלכת שתאמלל אותו לשאר ימי חייו. אלה ימי חייו, לא חיינו. ואני לא מדברת על זוגות מאוהבים ונלהבים בני שמונה עשרה. כל מקרה לגופו.
כמובן שהעניין הזה עובד לשני הכוונים. קראתי פעם בפורום טענות של זוגות צעירים: ההורים לא מספיק עוזרים, לא נותנים מספיק כסף, ודווקא יש להם ממה. זאת, בעיניי, חוצפה. מי שחושב שהוא עצמאי מספיק כדי להתחתן, צריך להבין שהוא אחראי לכל השאר. אם ההורים רוצים לתת - תפדל. תודה רבה. אבל הם ממש, ממש לא חייבים. הם לא נתנו מספיק במשך הילדות? לא מגיע להם ליהנות מהזמן והכסף שלהם? אבל אל תדאגו. הורה מטבעו הוא יצור סופר נותן, לפחות אם לא תהיו כפויי טובה.
בואו נדבר על זה
גילוי נאות: את הרעיון לטור הזה קיבלתי מפנייה של ענת נובוסלסקי (ועוד גילוי נאות: היא אחות של מחותנתי החביבה). ענת יזמה סדרת ערבים ארצית בשם "הורות לנצח", שבה דנים לראשונה בשורת התהיות שמלווה את ההורה למתבגר הבוגר. הנה כמה מהנושאים שמופיעים בפלייר: "האם אנחנו בעלי האכסניה או בעלי ההשפעה על ילדינו הבוגרים המתגוררים בבית?", "ההצעה לשידוך הגיעה דרככם, ולכן הוא פסל אותה?" ו"עוף גוזל. מי מממן את הטיסה?". לא יודעת אם אוכל להגיע. ואם אגיע, לא יודעת אם אסכים לכל מה שיגידו שם, אבל מה שבטוח - טוב מאוד שמישהו מעלה את הנושא.