השם ממשיך להרעיף עלינו טובות ולזכות אותנו בשמחות במשפחה המורחבת שלנו.
ובשבת, בסימן טוב ובמזל טוב, זכינו להיות בברית של אברהם. לא אבינו. למרות הסימבוליות. אברהם יהודה, זה הקטן גדול יהיה. בנם הטרי של ליאור ונתנאל, שהושפעו ישירות מצינור החסד של אברהם אבינו, והחליטו למסור נפשם על מזבח קירוב רחוקים, באמצע הקלחת הרותחת של רמת השרון.
הרבה טלטלות הזוג הזה עבר בעשר השנים האחרונות, בדרך לעשות נפשות. והשבת הייתה הגשמת שתי משאלות. הראשונה, בן, אחרי כמה לידות מלאות מלמלות וקוקיות. והשנייה, להיות עטופים בקהילה גדולה של אוהבי השם יתברך. קהילה שנולדה במוחו של נתנאל לפני כעשור.
האב הנרגש סיפר באיזה שוק הם היו בנסיעה לבית היולדות, שכאמור הייתה בשבת. זו הייתה הפעם הראשונה בחייהם שהם נסעו בשבת קודש (אשריהם על כך). והם היו המומים מכמות עמך ישראל שמחללים שבת בפרהסיה. מחשבתו הראשונה של נתנאל הייתה כמה עבודת קירוב יש עוד לעשות.
מאוד התחברתי להרגשתו של נתנאל. לאורך כל השבוע, אלו היו גם מחשבותיי שלי.
אפילו שרוב השבוע התעסקתי דווקא עם פרשת נוח, שנחתה פיזית על ביתי. עם המבול הרענני, שהציף את הבית והרג ללא רחם את מזרני הילדים. כל השבוע, בחדשות, המשפט החוזר ונשנה היה איך זה פשוט לא ייאמן שב‑2015 ערים מוצפות, בתים נשארים בלי חשמל והכבישים נסגרים לתנועה. ולאורך כל השבוע חשבתי שזה לא ייאמן שבשנת 2015 יש יהודים שעדיין לא מאמינים בהשם יתברך.
נוסטלגיה רעה
בשבועות האחרונים, כמו שכבר סיפרתי, אני מתוודעת מחדש לעולמי הישן, החילוני, וחוזרת לשנות ה‑90. אלו שאני חוויתי, מכל מקום. אלא שכל הנוסטלגיה הזאת לא באה לי בטוב. בכל שיחה אני שומעת "כמה מסובך להיות דתי", או "כמה חוקים יש לכם". כאילו הם לא עמדו עם כולנו בהר סיני. או בקיצור: מה העבודה הזאת לכם?
ובאמת, לא להתבלבל, הם חיים בתפיסת מציאות שונה לחלוטין משלנו. בעוד אנחנו מריחים את אור המשיח מתקרב ובא, סופרים לאחור את עלייתנו לרגל, הם חיים - לא באמת מבחירה - במציאות שהשיא שלה הוא נסיעה לחופשה ביוון, משחק כדורגל או הופעה של ביונסה בארץ. כל הדברים ההזויים שקורים סביבם, מדאע"ש ועד לפנטזיות שהחלטנו לכבוש את אל-אקצא, נתפסים כעולם כמנהגו נוהג. כאילו הכול בדרך הטבע, ולא כמשהו גדול ורוחני הממשמש ובא. איזה עיוורון. אני נפרדתי, בלי להביט לאחור, מבדידות הקיום החילונית. כי מימיני מיכאל, משמאלי גבריאל, מלפניי אוריאל ומאחוריי רפאל. וככה אני יוצאת לעולם. אך הם: משמאלם פיגועים, מימינם שיטפונות, מלפניהם חורבן כלכלי ומאחוריהם רצח רבין. איזה דיכאון. איך אפשר לחיות ככה, ביתמות קיומית?
אם אני בוכה בברית בשבת, מתפללת לזיווג זיווגים, פקידת עקרות ובוא המשיח, זה בעיקר כי על אף שעומדים עלינו לכלותינו, אנחנו שומרים את בריתו של אברהם אבינו. אבל בראשון נמסות לי האוזניים בעבודה, כי יש דיון על כך שברית זה מנהג פגאני ואלים... השם ישמור באיזו מציאות הפוכה ומקוטבת העם שלנו חי.
אז בסדר. אני מבינה שהשם בוחר להיות בהסתרה שבתוך ההסתרה. אבל אנחנו צריכים להתבייש בעצמנו. משהו בנו, בהסבר לתייר, לוקה בחסר. אז יופי לנו באמת, שאנחנו מתכננים לעלות עם החבר׳ה שלנו, הכשרים, לבית המקדש. אבל זה לא יקרה אם נמשיך לקבור את עצמנו בבתים שלנו, בשטייטלים שלנו, ובגלות הרוחנית של העם שלנו. משהו חייב להשתנות בתוכנו. נתנאל, יש לך רעיון?
חריף אש:
מתכון לסחוג
טוב, אז אני עצבנית, וזה בדיוק הזמן להכין משהו חריף. כמה חריף? תלוי בכם.
החומרים הדרושים:
חבילת כוסברה
4 שיני שום גדולות
½ כפית זרעי כוסברה כתושים
3-1 פלפל ירוק חריף (אני בדרך כלל מכינה ם פלפל אחד. חריף כיפי כזה)
1 כפית מלח
¼ כוס שמן זית
אופן ההכנה:
טוחנים הכול עם בלנדר מוט.
אפשר להקפיא חלק בכלים קטנים.