1
לא מזמן עקף אותי רכב בפראות. לא עקף, חתך. כעבור כמה שניות עצרנו זה לצד זה ברמזור. הסתכלתי עליו במבט מופתע, הוא שלח אליי בחזרה מבט עצבני, ואשתי נלחצה. "אל תפתח את החלון, אל תגיד לו מילה. סע, פשוט סע!" היא אמרה לי. צודקת. לך תדע מה הוא יעשה לך.
כל השבוע הזהירו אותנו מפני רצח פוליטי ואלימות פוליטית. בעצרת בכיכר רבין, בראיונות החגיגיים לרגל יום השנה, בטקסים השונים לזכרו. די כבר. אלימות פוליטית לא באמת מאיימת על החברה הישראלית. אלימות "רגילה" בהחלט מאיימת עליה. בואו נפתח את זה: אחרי כמה אנשים עוקבת המחלקה היהודית בשב"כ? כמה קיצוניים יש שם, בימין הקיצון-קיצוני, שהם באמת מסוכנים? מדובר במתי מעט. בעניין שולי. משום מה הם זוכים לתשומת לב ציבורית ותקשורתית בלי גבול. ומנגד, כמה אלימים-סתם יש? כמה אלימות יומיומית ושגרתית מקיפה אותנו בתוכניות טלוויזיה, בתרבות, בפרסומות?
מספיק להתחסד. במקום לקרוא לדתיים לעשות חשבון נפש, בואו נעשה חשבון נפש כלל ישראלי: מי אחראי לאווירה הבהמית והלא נעימה במגרשי הספורט? בכבישים? בתורים? האם האיום הקיומי על הדמוקרטיה הוא שאולי-אולי-אולי איזה פסיכי ינסה לרצוח אישיות בכירה, או העובדה שאתה מפחד להגיד למישהו משהו ברחוב? איך אפשר לחזור להיות מה שאנחנו באמת, בדנ"א שלנו: ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים – ולא ערסים, צופרים ומקללים? לחזור להיות יהודים, עדינים ומתורבתים, נראה לי הרבה יותר דחוף מלחפש כבר עשרים שנה באובססיביות את הרוצח הפוליטי הבא.
2
את העצרת שהייתה במוצ"ש בכיכר רבין שמעתי חלקית, ברדיו. הילדים ישנו במושב האחורי ברכב בדרך חזור משבת משפחתית ובכל פעם מחדש הצעקות של המנחה, העיתונאי רינו צרור, העירו אותם.
בנאום של קלינטון הם דווקא ישנו יפה, אבל שאגות החורבן של צרור על המדינה המתפרקת והריבונות הקורסת פשוט לא הניחו להם לישון בשקט. "אבא, מה זה ריבונות?" שאל הקטן, כי המילה הזאת חזרה שם שוב ושוב, בנבואות הזעם המשיחיות.
"זו שעת סכנה! אנחנו מרגישים בה היטב! היא אינה עוד מעבר לדלת, מעבר לפינה, רחוקה מן העין. היא כאן בינינו, בתוכנו, מסתובבת ומבעירה, מסכסכת, מפרידה ומסיתה!... כל אחד כאן יוצא לג'יהאד על דעתו!". למה בעצם צרור צורח ככה? מה פשר המעמד הזה שבו הוא רושף עלינו מהבימה בכיכר? לכל איש תקשורת או פוליטיקאי יש נרטיב. אתוס שאותו הוא מקדם. לפיד, למשל, מנסה לשדר שכולנו ישראלים ושהוא הכי ישראלי מכולנו, כמובן. בנט הולך על ביטחון עצמי. אנחנו לא מתנצלים ולא מתבלבלים. וכך כולם, מאברמוביץ' ועד ליבסקינד. לכל איש יש אג'נדה. ומה מדורת השבט שסביבה רינו רוצה לכנס אותנו? מה תמצית ההשקפה התקשורתית שלו? בארבע מילים: "רעה הארץ מאוד מאוד". זה כך לא רק בעצרת לזכר רבין, אלא בכל המשדרים והתוכניות שלו (כן, ברור, חוץ מאותה "תפילת הנערות" בגוש קטיף). לשיטתו הכול נחרב פה מסביב, והמצב הולך להיות רק עוד יותר נורא. אתמול היה רע, ויהיה גם מחר. כבר שלושים שנה הוא מנסה לשכנע אותנו שאו-טו-טו זה קורה וישראל נהרסת, ואף על פי שזה מתמהמה – עם כל זאת, הוא ממשיך לחכות. תמיד הממסד אטום והאזרח הקטן מסכן, תמיד עובדים עלינו, תמיד עושים עלינו סיבוב, תמיד רומסים אותנו. וזה מה שגורם לרבים כל כך להתעצבן מהגישה שלו. הם פשוט לא איתו. הם דווקא חושבים שטוב פה, ושמחר יהיה עוד יותר טוב, בעזרת השם. וגם אם יש מה לתקן – הם מסתכלים על המציאות בעין טובה, רואים גם את הברכה ואת החיובי, ומתוך כך הם מקווים שהאור ינצח את החושך. הם לא מפרקים את המועדון כל כך מהר, אפילו כשהריבונות מעירה להם את הילדים במושב האחורי.
3
אבל לא בגלל רינו צרור לא צריך לשלוח לכיכר את נוער בני עקיבא. יש עוד סיבות. שמעתי השבוע שתי דעות נחרצות: יש מי שחשב שאין לציונות הדתית מה לחפש שם בכלל, וחבל ששרה רוזנפלד, אמו של מלאכי רוזנפלד הי"ד, הלכה לנאום שם ולתת לגיטימציה והכרה לכל האירוע, ויש מי שחשב שחובה להשתתף ולהצטרף ולהשתלב שם, כמה שיותר. אני רוצה להציע משהו מורכב יותר: שרה רוזנפלד בהחלט צריכה לדבר שם על הבמה, אבל נערים בני 15 ממש לא צריכים להיות שם בקהל. מבוגרים אחראיים ושקולים כמו רוזנפלד יכולים לתרום בנוכחותם. הם מעוצבים ומגובשים. אבל מה ילדים ובני נוער אמורים לתת או לקבל בערב כזה? איך הם כבר הופכים ל"נציגי המגזר", בגיל כל כך מבולבל? וכמה התכנים והאווירה שם מתאימים להם בכלל?
למחרת פגשתי את אליעזר רוזנפלד, בעלה של שרה. זה היה באזכרת השלושים לרב איתם ולנעמה הנקין הי"ד. רוזנפלד בא לשם כדי לנגן ולשיר. זה מה שהוא עושה, גם אחרי הרצח של בנו, כמעט מדי ערב. בעיקר בחתונות ובאירועים שמחים, אבל גם באזכרה הזאת. אני לא אוהב את הקלישאה "עין לא נשארה יבשה באולם", אבל עין לא נשארה יבשה באולם במהלך השירים והדיבורים שלו. יש באיש הזה עוצמות וכוחות נדירים, בפרט כשהוא מחבר אותם למוזיקה שיוצאת מעומק הלב. הוא ביצע שם את "ואפילו בהסתרה", "רחם" ו"אני מאמין", ונתן בעצם עמידתו על הבמה פרשנות מחודשת למילים האלה.
לפני האירוע, בעודו מסדר את כלי הנשיפה שלו ובודק את הסאונד, אמרתי לו שלדעתי אשתו הביאה אמש מעט מן האור לכיכר. שמעתי ממנו שגם היא הופתעה מחלק מהנאומים שם, שהתאימו יותר לעצרת שמאל פוליטית ולא ל"ערב אחדות" שעליו דובר מלכתחילה. ואז הוא אמר: "אבל אני חושב שצריך לבוא לשם יותר. לחבק שם אנשים. להתחיל לרקוד איתם במעגלים. לשיר. להתווכח". וואלה, חשבתי לעצמי. לא צריך לשלוח לשם ילדים וילדות, אבל אליעזר רוזנפלד באמת צריך ללכת לשם. בעצם, אותו הייתי שולח לכל מקום.
4
אגב, כשראיתי לראשונה את ההזמנה לשלושים, חשבתי שזו בטח טעות. מה, רק שלושים יום חלפו? זה נראה כמו עידן אחר. הרי תקופה שלמה עברנו מאז אותו פיגוע נורא באמצע חול המועד סוכות ועד היום. כמה אירועים וכמה פצועים וכמה התראות וכמה תהילים וכמה ניסים. אז רק חודש? בטוח? כן, חודש. משפחות הנקין וערמוני עלו לקבר ביום שישי שעבר, וביום ראשון השבוע התכנסו מאות בני משפחה וחברים במלון 'רמדה' בירושלים לאזכרה גדולה. כל הנואמים סיפרו שם עוד ועוד סיפורים, שמהם עלתה בבירור מסקנה אחת: אנשים גדולים נרצחו כאן. גדולים מאוד. בתורה, במידות, בעשייה.
הילה ערמוני, אמה של נעמה, נשאה הספד מרגש. כלי התקשורת ציטטו אותו בהרחבה לאורך השבוע. הילה סיפרה שם על כך שהרב איתם נאבק במחבלים, וכך, מתוך דבריה באזכרה, הדבר נודע לראשונה והחל להתפרסם. אחר כך שיתפה את הקהל בחיים החדשים שלה כסבתא-אימא. היא דיברה על כל אחד מהנכדים שגרים כעת בביתה, ועל מצבם והתפתחותם. אבל בתחילת דבריה היא ציטטה שיר נפלא, שלא צוטט אחר כך בשום מקום. מדובר ביצירה של המשוררת רבקה מרים, ושמה "גדול, גיבור ונורא, אמרתי". הילה, מורה לספרות במקצועה, קראה את השיר במלואו, ואז שזרה אותו שוב ושוב בתוך דברי האמונה שהשמיעה שם:
גדול גיבור ונורא, אמרתי. ושוב אמרתי, גדול גיבור ונורא.
למה שקרה בעבר כיוונתי. גם למה שטרם אירע
ואבותיי שחיים ומתים, וילדיי שנולדו ועוד לא,
כל אחד מהם, בקולי המדבר נתן את קולו.
לא ידעתי אם הדברים שבפי
קובלנה הם, או שאילה, בקשה ותחינה
אם שיר של הלל ותודה בוקע ממני, או נהי של קינה
לא ידעתי, אם אותה נוצתיות שרפרפה על כתפי
היא חיבוק של קרבה
או שרטת, צריבה מענה, המרמזת, כגדם כנף, על הסתלקות השכינה –
אך הייתי שבה ואומרת
שוב
ושוב ושוב
גדול גיבור ונורא –
חוזרת הייתי ואומרת, חוזרת ושונה.
לתגובות: yedidyam@netvision.net.il
