נקבל את האמת ממי שאמרה, גם אם מדובר בח"כ אורן חזן. הכותרות שליוו את חזן עד הנה לא היו מחמיאות ביותר, אך הצעתו לחייב את לימוד השפה הערבית בבתי הספר זוכה לתמיכה בכל חלקי הבית.
השמאל יכול לתמוך כי הוא רואה בחוק הכרה במיעוט הערבי כשווה ערך ופתח להתקרבות אליו. הימין יכול לברך על הרעיון היות שחשיפת הציבור למה שנכתב בשפה הערבית תחסן אותו מפני אשליות (ולא כולם קוראים את החומר המתורגם מהעיתונות הערבית). ברמה הפרקטית, ידיעת השפה הערבית תקל על המגע עם האוכלוסייה שאנו חיים איתה, ותשים סוף למצב שבו הם מבינים אותנו אבל אנחנו לא מסוגלים לקלוט מה שהם מדברים בפנינו או מאחורי גבינו. אפשר גם לקוות לימים טובים יותר שגם נרמזים בפרשת השבוע, כאשר יצחק וישמעאל קוברים יחד את אברהם בשיבה טובה במערת שדה המכפלה.
אבל חוק לחוד וביצוע לחוד. האם אכן יתווספו שעות הלימוד הנחוצות? ואיך ישולבו לימודי החובה במערכת החמ"ד, שכבר כעת עמוסה? ברור שלימוד המקצוע ידרוש מורים מוכשרים וטובים, ויש להיערך לכך כבר עכשיו - או שניאלץ לקלוט מורים מבחוץ. בציבור שלנו המקצוע לא יזכה לכתחילה לאותה הערכה שמופגנת כלפי לימודי קודש או מתמטיקה ופיזיקה, לכן חשוב שמנהיגי הציבור שלנו יעניקו לו רוח גבית. כדאי אפילו להרחיב את מספר הישיבות התיכוניות שהמקצוע תופס בהן מקום מרכזי, על מנת שחלק מהתלמידים יהפכו לא רק לאנשי מודיעין אלא גם לאנשי הוראה.
קישוט בהפגנת השמאל
החשדנות שגילה עמנואל שילה בגיליון הקודם כלפי העצרת לזכרו של יצחק רבין ולמען הדמקורטיה התגלתה כמוצדקת. נכון, שרה רוזנפלד התקבלה בכבוד ובאהדה כאשר השמיעה דברי טעם ואחדות, וגם הושמע השיר "אנא בכוח". אבל המארגנים התחכמו על ידי הזמנת ביל קלינטון, הנשיא לשעבר ואולי גם בעלה של הנשיאה לעתיד, וכן שילבו מסר מהנשיא הנוכחי ברק אובמה. שני שחקני החיזוק הזרים פעלו לקבע בתודעה שלנו את המסר שמורשת רבין ותהליך אוסלו חד הם. הם תיארו את רבין כאדם שלא ברח מהחלטות קשות וביקש להעניק לפלשתינים את הזכות לחיות תחת מדינה ריבונית משלהם. והיה גם נאומו של יונתן בן ארצי, נכדו של רבין, שהתגלה כשמאלני קיצוני מדי אפילו בשביל הפגנה שמאלנית כאשר דרש הכרה מיידית וחד-צדדית במדינה פלשתינית, ומשם תמיכת כל העולם כבר מובטחת.
כוונתו של מזכ"ל בני עקיבא דני הירשברג ליצור גשרים עם השמאל היא רצויה, אבל בסיס השוויון לא נשמר. הופענו שם כקישוט, ומדובר היה בסך הכול בהפגנת שמאל – אמנם מרוסנת קצת מהרגיל, אבל בסך הכול שמאל נטו. העצרת הזכירה במידה מסוימת את השותפות ההיסטורית בין המזרחי לעבודה בימי ההגמוניה של מפא"י. שותפות מסוימת הייתה בעצרת, אבל לא היה ספק מי הוא השותף הבכיר.
אנחנו כבר לא בעידן ההגמוניה המפא"יניקית, ולכן שותפות כן, אבל רק מתוך שוויון מלא.
בחירות דמוקרטיות בנוסח איראן
מצדם של המארגנים היה היגיון רב בשילוב קלינטון בעצרת, כי הוא עוד זכור מימים טובים יותר, למרות שתמיד שמר טינה כלפי נתניהו והתערב לטובת יריבו בבחירות ב‑1996 וב‑1999. הוא גם הפר הבטחה ברורה לשחרור יונתן פולארד כחלק מהסכם וואי, והותיר אותו בכלא לעוד 18 שנה.
אובמה לעומתו איננו שוס גדול בשביל הציבור בארץ. פצעי איראן עדיין טריים, ומשטר האייתולות דואג שהפצע יישאר טרי. לאחרונה הוא עצר עוד אמריקני בעל אזרחות כפולה בשם נאמאזי, ומדובר דווקא באדם שהצליח להקים למשטר בטהרן שדולה אמריקנית יעילה שפעלה לשיווק ההסכם הגרעיני. הטעות שלו הייתה לחשוב שעתה הוא יהפוך למאכער גם באיראן. נותני הטון בטהרן החליטו להוכיח לו מי שולט באיראן, ובכך גם להזהיר את בעלי האזרחות הכפולה לבל ינסו להכניס את האף ולנסות לערער את השליטה הכלכלית של בעלי השררה.
אובמה בנה על שיתוף פעולה קבוע עם האיראנים לצורך ייצוב האזור, לדוגמה בסוריה. הוא הלך לקראתם צעד נוסף, והעמדה האמריקנית כעת היא שאסד לא חייב לפרוש מיידית, העיקר שתהיה הסכמה שעליו לעזוב באחד הימים. האיראנים שוחרי הדמוקרטיה הגיבו ואמרו שאי אפשר לפסול את אסד כאשר העם הסורי טרם אמר את דברו.
איך סבורים האיראנים שלאסד, אחרי שרצח מאות אלפים והפך מיליונים לפליטים, יש סיכוי להצליח בבחירות? זה מזכיר את ימי סטאלין. לאחר שהאמריקנים והבריטים הסכימו בוועידת יאלטה ב‑1945 לחלק את אירופה בין מזרח ומערב, היו להם בכל זאת נקיפות מצפון, והם ביקשו מסטאלין להסכים לבחירות חופשיות במזרח אירופה. אין בעיה, אמר סטאלין, אלא שכמובן הגרסה של סטאלין לבחירות חופשיות הייתה על פי הנוסח הסובייטי ולא המערבי. כך מציעים האיראנים בחירות בסוריה, אבל הם מתכוונים כמובן לבחירות במתכונת איראנית, כאשר השלטון פוסל מראש את התמודדותו של כל מי שאינו נחשב נאמן דיו למהפכה האסלאמית. בסוריה ייפסלו כל מי שאסד ואיראן מכנים "טרוריסטים", וכך נותרנו עם אסד ואופוזיציה מטעם.
תעשיינים אמריקנים לא ייהנו מפירות ההפשרה עם איראן כי המנהיג חמינאי ציווה שלא יהיה ייבוא מארצות הברית, ותהלוכות שסיסמתן "מוות לאמריקה" תימשכנה. אובמה, שבעצרת במוצ"ש ניסה להטיף לנו על פוליטיקה של תקווה במקום הישענות על כוח, רואה את התקוות שלו מתנפצות לכל עבר. הוא נאלץ להשאיר כוחות באפגניסטן; מפעיל כוחות קרקע בסוריה, למרות שדובריו לא מכנים אותם כוחות קרקע; משגר ספינות מלחמה על מנת להתעמת מול הניסיון הסיני לתבוע ריבונות ימית בדרום מזרח אסיה. בקרוב נראה גם כוחות נאט"ו מתוגברים במדינות הבלטיות, אשר מאוימות על ידי כוחה הצבאי של רוסיה. עם רקורד כזה, אובמה יתקשה למכור תנורי חימום לאסקימוסים.