עשרים השנים שעברו מאז רצח רבין הן תקופה ארוכה מספיק בשביל סיכום ביניים בנושא היחיד שרלוונטי לנו ולדור ילדינו שנולדו וגדלו אחרי הרצח: ההנצחה.
כיצד עלינו לציין את העובדה המזעזעת שראש ממשלה בישראל נרצח על ידי יהודי, ועוד יהודי חובש כיפה?
הנצחת רבין נתקלת בדילמה: כאשר מתאבלים באופן ציבורי על מות מנהיג שנרצח על ידי בן עוולה, קשה מאוד שלא להאדיר את פועלו, בפרט אם זו הסיבה להירצחו. טקסים ממלכתיים והנצחות ציבוריות אינם סובלים מורכבות יתר. המסר חייב להיות ברור ואחיד: הנרצח היה מנהיג דגול עם חזון נעלה. קשה מאוד להנציח עם מסר כמו: נרצח מנהיג שהוביל תהליך כושל. מה גם שכלל נקוט הוא בידינו: אחרי מות קדושים אמור. הרצח הופך את המנהיג הנרצח לדמות גדולה מהחיים וההנצחה מתרכזת בשיא הקריירה הפוליטית שלו, בהישג המדיני או החברתי הגדול ביותר בחייו. הנצחתו של נשיא ארצות הברית לינקולן למשל, משועבדת ברובה לפועלו למען שחרור העבדים שבגללו נרצח. קנדי מונצח כמנהיג צעיר, כריזמטי וזוהר שידע לעמוד מול רוסיה הסובייטית במשבר הטילים בקובה.
רבין היה צבר יפה בלורית שגילם את הישראלי החדש. בהופעתו הפומבית הביישנית-קמעה הייתה גם כריזמה. בנוסף לכך הוא היה רמטכ"ל ששת הימים ונחשב בעיני הציבור ל"מר ביטחון". כל אלה מרכיבים שאמורים היו להבטיח הנצחה ראויה ומוצלחת. אולם כיום רבין מזוהה בעיקר עם תהליך אוסלו, שאותו הוביל בסוף ימיו ובגללו נרצח. לזיהוי דמותו של רבין עם תהליך אוסלו תרמו בראש ובראשונה תומכיו, שראו באוסלו את גולת הכותרת של פועלו המדיני. וכך הוא נתפס גם על ידי מתנגדיו הפוליטיים, שראו בתהליך זה אסון המסכן את קיומה של מדינת ישראל. זאת ועוד, בעיני חלק גדול מהמחנה הציוני-אידיאולוגי וכן רוב הציבור הדתי-לאומי, אוסלו נתפס כתהליך שפגע פגיעה קשה מנשוא בציפור נפשם: באתוס הציוני והדתי-לאומי שעליו גדלו.
פרשנים רבים אוהבים לדקלם שיגאל עמיר רצח לא רק את רבין אלא גם את תהליך אוסלו. ההפך הוא הנכון. תהליך אוסלו, מבחינת התמיכה הציבורית בו, גסס לפני רצח רבין ודווקא הרצח נתן לו זריקת מרץ. באווירה ששררה בארץ בשבועות שלאחר הרצח, חלק מהציבור עבר מימין לאמצע המפה הפוליטית והחל להזדהות, דווקא בגלל הרצח, עם ראש ממשלה שהקריב את חייו למען תהליך השלום – בדיוק התסריט הדרוש להנצחה. הסקרים אחרי הרצח הצביעו שוב על יתרון למחנה השמאל, לאחר חודשים של דכדוך אלקטורלי. היה זה המשך פיגועי התופת שעצר את תהליך אוסלו ולא יגאל עמיר. העם שבע הפיגועים הרצחניים סלד ממכבסת המילים של השמאל שניסה למכור לו את הנרצחים כקורבנות שלום. העם הוא זה שרצח את תהליך אוסלו. הוא עשה זאת כחצי שנה לאחר רצח רבין בקלפי, באופן דמוקרטי לגמרי – לא בגלל רצח רבין, אלא למרות הרצח. כל כך גדולה הייתה האכזבה מתהליך אוסלו בקרב הבוחרים היהודים, ש‑61 אחוזים מהם נתנו את קולם למי שהואשם על ידי תומכי רבין כאחראי לאווירה שהובילה לרצח!
בעיית הנצחת רבין כמנהיג היא בלתי פתירה. על מפעל חייו של רבין מעיב תהליך אוסלו שאותו ניווט בסוף ימיו, ושבו תומכיו ומתנגדיו כאחד רואים את גולת הכותרת של מורשתו. בעיני רוב העם תהליך זה אינו ראוי להנצחה. אשר על כן, כל הנצחת רבין הכוללת את מפעלו ומורשתו נדונה לכישלון ציבורי. במתכונת הקיימת, הכורכת את מורשת רבין עם יום הזיכרון להירצחו, במקום לאחד את העם יוסיף יום הזיכרון לרצח רבין לפלג אותו.