אם חלילה ייהרס בית הכנסת 'איילת השחר' בגבעת זאב, יש לתלות את הקולר באטימות ליבם שופטי בג"ץ, אבל לא רק בה. שותפים להם באשמה גם נתניהו וחברי ממשלתו, שיכלו לפתור את הבעיה על ידי אימוץ המלצות דו"ח השופט אדמונד לוי ז"ל.
במקרים שבהם טענה לבעלות על קרקע צצה זמן רב לאחר שנבנו עליה מבנים, הפתרון ההגיוני, האנושי והצודק הוא לפצות בתשלום את בעלי הקרקע, לא להרוס את המבנים. בוודאי שזה צריך להיות הפתרון כאשר מדובר במקום קדוש, בית כנסת, שפועל כבר שנים רבות. כל זאת כמובן רק אם העותר הערבי יוכיח את בעלותו על הקרקע – דבר שטרם קרה.
אותם אנשי עמותות שמאל, בחבירתם לפלשתיני כדי לעתור ולהחריב בית כנסת, מוכיחים שצדק נתניהו כשאמר עליהם פעם שהם שכחו מה זה להיות יהודים. אבל גם שופטי בג"ץ בהיענותם לעתירות, וגם נתניהו ושריו בעמידתם מנגד ובאזלת ידם, מוכיחים שאין א-לוהים בלבבם.
הולכים בדרכו של רבין
1
ביום השנה ה-21 לרצח רבין יהיה כנראה מזכ"ל חדש לתנועת בני עקיבא. הוא יצטרך להחליט האם להמשיך בקו של המזכ"ל הנוכחי, או להימנע מלקחת חלק בעצרת הזיכרון המסורתית במוצאי 'שבת מברכין' שלפני ה‑4 בנובמבר. לטובת אותו מזכ"ל עתידי (או שמא הפעם תהיה זו מזכ"לית?) ושותפיו להחלטה, יש טעם להתייחס לנושא עוד פעם אחת ולסכם את אירועי העצרת ואת לקחיה.
ראשית, האם העצרת אכן התמקדה במסר של שלילת הרצח והאלימות וחיזוק הדמוקרטיה, כפי שקיוו אנשינו שהשתתפו בארגונה? ברמה העובדתית, קשה להכחיש שבעוד נציגי הסרוגים על הבמה נצמדו לכללים שנקבעו ונמנעו מאמירות ימניות שנויות במחלוקת, הרי שלכל הפחות בדבריהם של יונתן בן-ארצי, ביל קלינטון והנשיא אובמה היו גם היו אמירות פוליטיות שמאלניות. נציגי השמאל הרשו לעצמם להפר את הסיכומים המוקדמים ולקרוא בגלוי להמשך תהליך אוסלו שבו החל רבין, ואף להקמת מדינה פלשתינית – צעד שרבין מעולם לא תמך בו.
מזכ"ל בני עקיבא, שאין להטיל ספק בכוונותיו הטובות, אמר בריאיון לערוץ 7 כי "הצלחנו באופן עקבי להוציא את נושא השלום מהכיכר". אולי הוא לא שמע את דבריהם. לעומתו הרב שרלו, שבעצמו נאם מעל לבמה, לא שגה באשליות וקבע שהסיכום המוקדם הופר: "סוכם מראש שהעצרת הזאת תהיה לא פוליטית" אמר לכתב ערוץ שבע יוני קמפינסקי, "ולכן למשל מר פרס לא מדבר בה. לצערי היא הפכה להיות פוליטית לחלוטין". העצרת הפכה להיות פוליטית לחלוטין – לא אני אמרתי את זה אלא איש ההידברות והגישור הרב שרלו, שהוסיף כי על השמאל להחליט מה הוא רוצה: "אם הוא רוצה שזה יהיה משהו של השבט שלו, אז שימשיך לעשות ככה. בסופו של דבר הוא יישאר לבד, ואז יתלונן על כך שאחרים לא באים ולא שותפים. אי אפשר לאחוז את החבל בשני קצותיו, ולצערי הם עוד פעם נפלו בזה". השותפות של הציונות הדתית הצליחה אמנם להניב הישג חשוב אחד – המסר הקבוע של האשמת הימין והדתיים ברצח לא הושמע הפעם מעל לבמה. אבל האדרת יצחק רבין ופועלו וקריאה להמשך דרך אוסלו עד להקמת המדינה הפלשתינית הייתה גם הייתה.
אני מסכים עם עמיתי עמיאל אונגר שכתב בגיליון זה שאמנם הייתה שותפות בעצרת הזאת, אבל היה ברור מיהו השותף הבכיר ומי הזוטר. אני מצטרף לדבריו ששותפות תיכון רק בשוויון מלא, ומבקש להוסיף ולפרט כיצד ייכון אותו שוויון. כי האמת היא שאפילו אם כל הסיכומים המוקדמים היו מכובדים, אפילו אם כולם היו מדברים רק נגד האלימות ובעד הדמוקרטיה, עדיין המסגרת של הזמן, המקום והמעמד היו משמרים את אופייה של העצרת כעצרת שמאלנית.
2
ובכן, עצרת שוויונית כיצד?
ראשית, צריך לשנות את התאריך. העצרת לא צריכה להתקיים במוצ"ש שלפני הרביעי בנובמבר. עצם העובדה שיש יום זיכרון רשמי לרבין שמצוין בכל שנה איננה מובנת מאליה. בארצות הברית אין יום זיכרון ביום רצח הנשיא לינקולן והנשיא קנדי (ראו 'בשבע עיניים' בעמוד הגב). מדינת ישראל קבעה בחוק כיום הזיכרון את התאריך העברי, י"ב במרחשוון, ודי לנו ביום אחד. עצם הציון גם של התאריך הלועזי הוא תעלול שמאלני, שתוצאתו היא הנצחה תעמולתית-פוליטית שנמשכת לפעמים על פני מספר שבועות, שכוחותינו מכנים אותם בחשש 'ימי בין המצרים' או באירוניה 'חול המועד'. הרביעי בנובמבר אינו מועד שקבעה מדינת ישראל אלא מועד שקבע השמאל, ולכן עצרת המתקיימת סביב תאריך זה היא שמאלנית מיסודה. גם אין להשלים עם קיומה של עצרת בהשתתפותנו במוצאי שבת - עיתוי חביב על מפגיני השמאל שכמעט מן הנמנע לקיים בו אירוע המוני בלי לחלל שבת לקראתו. הרי אפילו את ל"ג בעומר שחל במוצאי שבת מנסים בשנים האחרונות להעביר ליום ראשון.
שנית, צריך לשנות את המיקום. עריכת העצרת המסורתית במוצ"ש ובכיכר רבין סימלה בעיני מייסדיה את המשכה של אותה הפגנת שמאל באותו מקום ובאותו תאריך תחת הכותרת "כן לשלום, לא לאלימות". מאז ההפגנה שבסיומה נרצח רבין הם באו לשם מדי שנה בשנה כדי להישבע אמונים לתהליך אוסלו. זו הרוח הנושבת במקום ובזמן הזה, גם אם השלט על הבמה מכריז על משהו אחרת. מי שרוצה לשנות את המסר של העצרת, חייב לשנות גם את הזמן והמקום שבו היא מתקיימת. למעשה אפילו בעניין השלט על הבמה הייתה התחכמות של המארגנים, שבצד המוטו "זוכרים את הרצח, שומרים על הדמוקרטיה" הוסיפו את המשפט "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום", שכל ישראלי יודע מאיזה שיר הוא לקוח ולאילו מעשים הוא קורא.
רק אחר כך יבואו סיכומים מפורטים ומחייבים לגבי תוכן הנאומים, שליתר ביטחון יוגשו מראש וייבדק שהם אכן עוסקים רק במאחד ובמשותף.
3
קלושים הסיכויים שהשמאל יסכים לתנאים הללו, ואולי מוטב שכך. במקום להתעקש לפגוש את אנשי המחנה השני דווקא בעיתוי שבו גואה בליבם מפלס הכעס, התסכול והשנאה, מוטב למצוא אפיקים לשיתוף פעולה בשאר ימות השנה, וברביעי בנובמבר להניח לשמאל לבטא את רגשותיו ולפרוק את תסכוליו. כבר אמרו חכמינו "אל תרצה את חברך בשעת כעסו, ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו".
אדרבה, הפיצול הזה מבורך. מדינת ישראל כולה תקיים יום זיכרון בתאריך העברי, כפי שנקבע בחוק, ברוח ממלכתית מאחדת של שלילת האלימות וחיזוק הדמוקרטיה. ואילו תומכיהם ההולכים ומתמעטים של הסכמי אוסלו יוסיפו ויקיימו עצרת זיכרון שמאלנית בתאריך הלועזי. זו תהיה עצרת פוליטית מובהקת ומוצהרת, ולכן גם אפשר יהיה לדרוש מן התקשורת לחדול ממנהגה המעיק לשדר אותה במשך שעות בשידור חי.
4
נסיים באנלוגיה היסטורית. מבקרי הסכמי אוסלו דיברו בין השאר על כך שערב ההסכמים עמד ארגון המחבלים אש"ף בפני התפוררות. האינתיפאדה הראשונה של ערביי יש"ע הלכה וגוועה, ואילו תמיכתם של ערפאת וחבריו בסדאם חוסיין בימי מלחמת המפרץ הראשונה הבאישה את ריחם גם במערב וגם במדינות ערב. במקום להניח להם להתפורר, פרס ורבין קיוו לנצל את חולשתו של ערפאת כדי להוציא ממנו הסכם בתנאים טובים, ומיהרו להושיט לו קרש הצלה. ההיסטוריה העקובה מדם הוכיחה עד כמה זו הייתה טעות - לא רק ערכית אלא גם ביטחונית ומדינית.
בכל הנוגע לעצרת המדוברת, מצבו של השמאל דומה למצבו של אש"ף ערב ההסכמים. העצרת המרכזית הועברה השנה לניהולן המשותף של תנועות הנוער, תוך קבלת תנאיהן. זה קרה רק משום שאנשי השמאל לא בטחו ביכולתם להרים עצרת מכובדת, כיאה לתאריך העגול של שנת ה‑20. השותפים לארגון מהציונות הדתית עשו כמעשה פרס ורבין וסייעו לשמאל לקום מהקרשים. אבל האינטרס האמיתי של הציונות הדתית אינו להקהות קמעא את עוקצה של העצרת הזאת, אלא להשאיר אותה כאירוע של שבט הולך ומידלדל, עד שהעניין הציבורי והתקשורתי בה יגווע לחלוטין.
לתגובות: eshilo777@gmail.com