"וואו, מאיפה ה'נייק' החדשות שלך?" שרקתי בהתפעלות למראה נעלי הספורט של יונתן.
יונתן לא הסתיר את חיוכו והשיב בגאווה: "אה, זה? חזרתי עכשיו מטיול בארצות הברית עם ההורים שלי, ושם קנו לי אותן. יפות, נכון?" הוא הציג את נעלו על הכיסא. יונתן לא הסתפק בזה: "רוצה שאראה לך מה עוד קנינו בטיול?", והוציא מהשקיות שלל מכשירים חדישים: אייפוד, סמארטפון, טאבלט וגם מחשב נייד. ניסיתי לחייך, אבל אני חייב להודות שתולעת קטנה של קנאה החלה לכרסם לי בבטן.
יונתן קרא היטב את תחושותיי; בכל זאת הוא החבר הכי טוב שלי מאז הגן. "יודע מה, רן? יש לי רעיון. בעוד שבועיים אבא שלי נוסע שוב לנסיעת עבודה לארצות הברית. אולי אציע לו שניסע שנינו, וגם תקנה לך כמה דברים...". יונתן המשיך ותיאר באוזניי בצבעים ססגוניים את כל האתרים והמקומות המעניינים שאוכל לראות באמריקה: "יש שם מפלים משגעים, סקי, ויש את דיסנילנד ואת..." יונתן המשיך וסיפר, ואני כבר שקעתי בחלומות בהקיץ על הטיול הנהדר באמריקה עם יונתן ועם אבא שלו.
כשחזרתי הביתה סיפרתי לאבא ולאמא על השיחה עם יונתן. "נכון שאתם מרשים לי לנסוע איתם לאמריקה? זה רק לכמה ימים", שאלתי בקול מתחנן. אמא ואבא הביטו זה בזה בחוסר שביעות רצון. "אני ממש לא אוהב את הרעיון", אמר אבא, ואמא הוסיפה: "מה חסר לך בארץ? אם אתה צריך נעלי ספורט, נקנה לך כאן". אבל אני לא ויתרתי. במשך כל השבוע הצקתי לאבא ולאמא עם הבקשה שלי, עד שנכנעו: "טוב, אם זה כל כך חשוב לך, לא נריב איתך על זה", אמר אבא לבסוף. "סע לשלום וחזור לשלום". קפצתי על שניהם בשמחה: "תודה! תודה רבה, אני אהיה הילד הכי טוב בעולם", הבטחתי בתמורה.
בבוקר יום הטיסה קמתי מוקדם. כל הלילה לא יכולתי להירדם מרוב התרגשות. מיקי מאוס והמפלים התערבבו לי בחלומות יחד עם האייפוד וגלשני הסקי. עם מזוודה אחת ועוד תיק גדול מיהרתי לביתו של יונתן. הוא ואבא שלו כבר העמיסו חפצים אחרונים על הרכב. "נו, מתרגש לקראת הטיסה הראשונה?" טפח אביו של יונתן על שכמי. הנהנתי במבוכה קלה ועליתי לרכב.
הנסיעה לשדה התעופה ארכה כמעט שעתיים מהמקום שאנו גרים בו בצפון הארץ. בדרך, לאור השמש הזורחת, חלפנו על פני הנופים המוכרים: ראיתי את הכינרת בצלילותה התכולה, אחר כך הציצו אליי מהחלון משבצות הירוק-חום של אדמות עמק יזרעאל, ואז התנשא מולנו רכס הרי הכרמל המשתפל אל הים. פתאום הרגשתי מן צביטה קטנה ולא ברורה בלב שלי. ניסיתי להתעלם ממנה, והבטתי בגבעות השפלה בואכה שדה התעופה. הצביטה הלכה והתחזקה, ועדיין לא הבנתי מהי. נכנסנו לטרמינל. המון מילים באנגלית ובעוד שפות זרות מילאו את האוויר. הכרוז הודיע על הטיסות הקרובות לבנגקוק, לפריז ולניו יורק. אבא של יונתן הסביר לי את התהליכים שנעבור עד העלייה למטוס, אבל אני כבר לא כל כך שמעתי אותו. בראש שלי התחלפו המפלים והמיקי מאוס של אמריקה בכינרת התכולה ובהר הכרמל היפה שלנו. הרגשתי דמעה סוררת ובלתי צפויה זולגת מהעין שלי במורד הלחי. "רן, אתה שומע אותי?" אביו של יונתן פנה אליי. הבטתי בו והמילים פרצו מפי כמעט בלי לחשוב: "אבא של יונתן, באמת תודה רבה שרציתם לקחת אותי, ואני מצטער על כל הבלגן, אבל החלטתי להישאר. שתהיה לכם טיסה נעימה!", לקחתי את התיק והמזוודה ופניתי לכיוון היציאה, דומע ומאושר.