כואב לי על השמאלנים, באמת. עם קצת מאמץ הם היו יכולים להגיע לשלטון די בקלות, אבל הם אפילו לא מנסים.
זה לא שבוז'י הרצוג יכול לשכנע אותי להעביר אליו את קולי. אבל במצב הנוכחי, כשראש הממשלה נתניהו נלחם באומץ בבנייה ביו"ש ומבקש לתת מחוות לאויב הערבי, בעוד אנשי הבית היהודי משמיעים התנגדות בעיקר בטוויטר, לא קשה לשכנע אותי להישאר בבית ביום הבוחר. עוד כמה אנשים מיואשים מסוגי, והשמאל יוכל לפלס את דרכו אל השלטון.
מה בסך הכול אני מבקש מכם, מנהיגי השמאל? שתעבדו עליי. פשוט תודיעו שההתנחלויות אינן הבעיה, שבמצב הנוכחי אין מצב לשיחות שלום, שהארץ היא שלנו. כן, כולל הר הבית. דברו על הצורך להילחם בטרוריסטים, עודדו את הממשלה להילחם כמו שצריך, חזקו את חיילי צה"ל, שבחו את האזרחים, גנו את הערבים, הביעו עמדה דמוקרטית ברורה על זכותו של כל אדם לכתוב סטטוס בפייסבוק בלי להיעצר ובלי להיפסל. אל תדאגו, לא יעצרו אתכם על זה, אתם שמאלנים. אתם לא חייבים להאמין במה שאתם אומרים, פשוט תנהגו כמו יאיר לפיד, רק בפחות הגזמה. נסו להחליש את ההתנגדות שלי. לעולם לא אצביע לכם, אבל אולי אחליט שלא להצביע בכלל.
העניין הוא שאתם, כמו העקרב במשל הידוע, פשוט אינכם יכולים. הטבע שלכם הוא לעקוץ, לגנות, להשמיץ, להתמרמר. כשחיילים מחרפים נפשם בשדה הקרב – אתם דורשים לחקור ולהעמיד אותם לדין. כשאזרחים נאבקים במחבלים בידיים חשופות – אתם שואלים לאן הידרדרה החברה הישראלית. על המתנחלים אין לכם מילה אחת טובה, על ברק אובמה אין לכם מילה אחת רעה, ועל העתיד של המדינה אין לכם מילה אחת שאיננה סיסמה לעוסה של פרסומאים.
ברומי העתיקה חילקו לאזרחים לחם ושעשועים כדי לשמר את השלטון הקיים. בישראל הנוכחית יש מלחמה ושעשועים. מצד אחד טרור ברחובות, ומצד אחר השעשוע הקבוע שלכם לחפש איפה אנחנו אשמים. וכמו אז, גם השעשוע הזה יביא לשימור השלטון הקיים. אמנם קשה לי עם הממשלה הנוכחית על כל מרכיביה, והייתי רוצה שתסדרו לי דרכי מילוט מתמיכה בה. אבל כשממשלה בראשותכם מופיעה לי בחלום, אני מתעורר בצרחות "רק ביבי" ונרגע רק אחרי הנחת הפתק בקלפי. חבל לי עליכם, ממש חבל.
מגוונים ומגוננים
ייתכן שכבר התרגלנו ואנחנו לא שמים לב, אבל לא מעט דתיים סרוגים משולבים היום בערוצי התקשורת המרכזיים. אולי לא רבים ומשפיעים כמו שהיינו רוצים, אבל הם שם, ובתפקידים שבעבר יכול המגזר רק לחלום עליהם. בין השאר נמצאים ברשימה כתבים, מגישים, עורכים ואפילו כותבי פאנצ'ים בתוכניות בידור, שרבים מהם מזוהים עם הימין או לפחות ימנים יותר מהמקובל במקום עבודתם. הם לא בהכרח רואים את עצמם כשליחי המגזר, ולעתים אכן אינם מייצגים אותו, אבל נוכחותם והתנהלותם מוסיפה גוון רצוי אל קימורי פניה של התקשורת הישראלית.
תופעה מעניינת אחת משותפת כמעט לכל האנשים המוכשרים האלה: כאשר ערוץ התקשורת שלהם או אחד משותפיהם לתוכנית נתונים תחת ביקורת ציבורית, כולל ביקורת פוליטית מימין, אותם אנשי תקשורת דתיים מניחים את הכתף מתחת לאלונקה ויוצאים להגנת הערוץ או הקולגה. הם לא היו עושים זאת לו עבדו בערוץ המתחרה או בערוץ הקניות, או עוסקים בכלל ברעיית צאן. במקרה כזה, בהתחשב בעמדותיהם הפוליטיות והדתיות, יש מקום להניח שהם היו מצטרפים דווקא לצד של המבקרים. אבל כאשר מדובר בקולגה או במקום העבודה – בררת המחדל שלהם היא לגונן, גם אם תהום פוליטית עומדת בינם ובין חבריהם שהותקפו על רקע הטיה פוליטית.
האם מדובר בצביעות או בקולגיאליות מבורכת? מי אני שאשפוט. דבר אחד ברור: מוצדקת או לא, הנטייה להגן על מקום העבודה היא תכונה אנושית בסיסית. הדבר נכון בעיקר במקומות שבהם החברים לעבודה הם כמו משפחה שנייה, משפחה שכן בוחרים, משפחה שלעתים מבלים עימה זמן רב יותר מאשר עם המשפחה הביולוגית. כך שאין להתפלא על דוס המפרסם סטטוס או ציוץ סנגוריה על עמדותיו של עמית לעבודה או על אישיותו.
נותר רק לתהות עד כמה, אם בכלל, מביאה הקולגיאליות הזאת בתקשורת הכללית לתזוזה אידיאולוגית או חברתית אצל איש התקשורת הדתי. האם סביבת העבודה משנה במשהו את עמדותיו? גורמת לו להתנכר מעט יותר לבני מגזרו? מובן שלי אין מושג מהי התשובה, שכן מעולם לא נדרשתי לכתוב מילים טובות על חבריי, העיתונאים המצוינים העובדים איתי בעיתון בשבע המושלם.
בקטנה
איני מכיר את רן ברץ, ואין לי מושג אם הוא ראוי לשמש ראש מערך ההסברה הלאומי או לא. אבל דבר אחד משעשע אותי בכל הסאגה הזאת: המתאם הברור למדי בין אלה שהזדעזעו ממינוי ברץ לראש מערך ההסברה ובין המאמינים שמדיניות ישראל אינה ניתנת להסברה. שבת שלום.