התקשורת מתקשה להתגייס כדי להגן על החרויות של חובשי כיפות מול גופים כמו המשטרה והפרקליטות.
הציבור הדתי מתקשה להזדהות עם ההגנה על חופש הדיבור וההתקהלות של חברות סוציאליסטיות המפגינות ברחובות תל אביב.
בין לבין מצליחה המשטרה לעבור על החוק ולסכל מחאה ציבורית. בין אם היא נגד הריסת בתי כנסת או נגד מתווה הגז.
האיש והעדה
פסק דין של שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופטת מיכל אגמון גונן מאפשרת הצצה מרתקת למערכת היחסים המורכבת שבין מדינת ישראל לעדה החרדית. אותה ישות המאגדת בתוכה מספר חסידיות וקהילות ירושלמיות שחלקן הגדול אנטי ציוניות.
האתוס האנטי ציוני של העדה לא אפשר לה אפילו להגיע ישירות לבית המשפט ולטעון כנגד עוול שגרמו לה לטענתה רשויות המס של המדינה, בה היא אינה מכירה. את הערעור נגד מס הכנסה הגישה חברה הנהנית מהכנסות של מיליוני שקלים בשנה, "ק.ד.ש שירותי דת קהילה חינוך וכשרות בע"מ". המנהל שלה, ובעל המניות היחיד בה, הוא הרב שמעון וייס, אחד מראשי העדה והמנהל הוותיק של ועד השחיטה של העדה החרדית. אחזקה בחברה, תאגיד רשום בישות הציונית הכופרת, היא דבר שמוסדות הקהילה הרשמיים לא יכולים להרשות לעצמם. כמעט כל ההכנסות של החברה מתקבלות מחברה בשם "מ.ב גלאט עוף למהדרין בע"מ", המספקת את כל מוצרי הבשר בהכשר המהודר של העדה החרדית.
עד לשנת 2000 פעל ועד השחיטה של העדה החרדית כמין עמותה. הכנסותיו התחלקו בין העושים במלאכת השחיטה והבדיקה ובין החזקת המוסדות השונים של הקהילה. זאת בדומה לוועדת הכשרות המפורסמת של הקהילה, שעל פי הערכות מצליחה לפרנס את אנשי הקהילה הן בהעסקה ישירה והן בתמיכות בהיקף של מאות מיליוני שקלים. אף על פי שהרבה מהנסתר נחשף באולמה של השופט אגמון גונן, השאלה מה הניע את ועד השחיטה של העדה להפוך לחברה עסקית מסודרת, כזו שמדווחת ומשלמת מיסים, נשארה בגדר תעלומה. מה שהתברר למעלה מכל ספק הוא שהיה זה רק אחרי הסכם יוצא דופן שנחתם מול סמנכ"ל רשות המיסים לשעבר, שוקי ויטה. על פי ההסכם, החברה תוכל לדווח על הוצאות ללא הבאת כל אסמכתאות לכך, עד לגובה של 35 אחוזים מהכנסותיה. הנימוק להסדר, שטומן בחובו פוטנציאל בלתי נדלה של העלמות מס ושאר מרעין בישין, ניתן בקצרה: "בשל אופייה של העדה החרדית".
בבית המשפט הרחיב הרב שמעון וייס את היריעה במעט. "האמור באנשים וגופים מקבלי ההוצאות אשר רובם ככולם אינם רוצים קשר כלשהו עם 'הרשות הציונית', ואינם מוכנים לחשיפת פרטיהם". כמובן שלבד מהעניין האידאולוגי, מקבלי מלגות ומשכורות שאינם מדווחים לא נדרשים גם לשלם מס. את זה פטר הרב וייס באמירה כי "האנשים בקרב מקבלי ההוצאות, ברוב המקרים, אינם מגיעים לסף המס". אבל גם אלו שאינם מגיעים לסף המס בחברה של וייס, ייתכן שמגיעים אליו בצירוף של הכנסות מעבודות אחרות. וגם אלו שלא מגיעים אל סף המס חייבים בניכויים שונים, לביטוח לאומי למשל. ובוודאי שהם יכולים ליהנות מקצבאות ומהנחות שונות בהיותם לכאורה חסרי הכנסה.
אבל פקיד המס שוקי ויטה חתם על ההסכם. בתשאול שנערך לו שנים מאוחר יותר (ויטה הורשע לפני ארבע שנים בהפרת אמונים ועזב את המערכת), הוא נימק את ההסכם בכוונה "להכניס את העדה החרדית לרשת המס". הרב וייס אמר שהמוטיבציה שלו הייתה להקים מערכת מסודרת, "שמעסיקה אנשים נורמלית" ומפרישה להם פנסיה וביטוח לאומי. הוא סיפר שלא היה קל לשכנע את ראשי העדה להסכים להקמת חברה שמשלמת מיסים, כי זהו "חוג בדלני, שלא רוצה לקבל תמיכה מהמדינה, שפתאום יתחיל לתת למדינה".
המדינה ניסתה להתנער מההסכם בטענה שהוא לא חוקי. על פי החוק, ניתן לנכות מס רק מהוצאות שנדרשו לצורך ייצור הכנסות. בהתכתבות בין ועד השחיטה ובין רשויות המס הוסכם כי 35 האחוזים שידווחו כהוצאות ללא אסמכתאות, הם בעצם "צרכים של הקהילה של העדה החרדית". או ביתר פירוט "אותם המשמשים בתשמישי קודש, מטרות צדקה וחסד, לימוד תורה, החזקת מקוואות, שיעורים לבני הנוער וכיו"ב". בפועל, בשנת 2008 למשל, דווחו 4.8 מיליון שקלים תמיכה ברבנים, 204 אלף שקלים להחזקת עירובין, ועוד 145 אלף למקוואות. בסך הכול למעלה מחמישה מיליון שקלים כהוצאה ללא אסמכתאות, דבר המשקף הכנסות של כ-15 מיליון שקלים באותה שנה. במס הכנסה טענו בהיגיון רב כי לא ברור איך קשורים צורכי העדה החרדית להכנסות משחיטה. אך אלו טענו בבית המשפט טענה מפולפלת: "זה חוגים שאנו חייבים לתמוך בהם, אחרת לא נוכל להתקיים בתור קהילה. ההכשר לא חי בזכות עצמו אלא הוא חלק מהקהילה, הקהילה מחזיקה את ההכשר ואנו מחזיקים את הקהילה". וטענה נוספת, מפולפלת פחות, שלולא התשלום לשלל הנתמכים, הם לא יורשו להשתמש בשמה של העדה החרדית על ההכשר שניתן.
בסופו של דבר קבעה השופטת אגמון גונן כי ההסכם הוא חוקי, והמדינה אינה יכולה להתנער ממנו למפרע. אך היא רשאית לבטל אותו להבא ולדרוש גם מהעדה החרדית התנהלות שקופה, לפחות בכל הקשור לחוקי המס.
איום ממרת נפש
את המכתב ירט לפני למעלה מארבע שנים קצין הביטחון של בית משפט השלום בראשון לציון, בטרם הגיע לידיה של השופטת שלומית יעקובוביץ. "את, אישה של צדק חוק ומשפט, אבל רוצחת נשמות חפות מפשע בלהב פסיקה, בדם קר ובקור רוח מקפיא... אני נאלצת ללכת בדרכו של השופט בן עטר כמוצא אחרון. אני מקווה, השופטת יעקובוביץ, כי אחרי מותי תשני את פסה"ד".
האישה שכתבה את המכתב נעצרה, ומכיוון שרמוז בו איום בהתאבדות הוגש נגדה כתב אישום על ניסיון לאיים על שופטת. בבית המשפט, כשהיא ממררת בבכי, היא סיפרה לשופט שמאי בקר את הסיפור הבא:
"השופטת נתנה פסק דין בלי לשמוע אותי בגלל שלא כתבתי כתב הגנה. לא ידעתי שזה חשוב. כתבתי מכתב במקום כתב הגנה. חשבתי שזה יכול לשמש אותי ככתב הגנה. הגעתי לדיון ביום שהיה קבוע התאריך, אמרתי לשופטת שהחשבונית שהיא מחייבת אותי לשלם היא חשבונית מזויפת... הגעתי לאולם של השופטת וביקשתי שתחדש את הדיון מאחר שהחשבונית עליה התבסס כתב התביעה היתה מזויפת. היא אמרה לי באולם - זה לא מענין אותי... הלכתי להגיש ערעור, אמרו לי שאני צריכה להפקיד 10,000 שקלים עירבון... הלכתי לעו"ד אבל הוא רוצה שכר טרחה רציני שאין ביכולתי לשלם. לא יכולתי לעמוד בכל הלחצים... הייתי חסרת אונים, באתי לשופטת פעם אחר פעם, התחננתי שתבטל את פסק הדין, לא זכיתי לדיון חוזר ולביטול פסה"ד... המכתב הזה לא נכתב בגלל שרציתי לאיים על השופטת או להפחיד אותה, אלא מתוך מצוקה נפשית שלא היה לי מוצא. לא היה לי כסף לממן את פסק הדין, רציתי צדק... לא היה לי מוצא, לא ידעתי כבר מה לעשות. עשיתי את זה רק כדי שהשופטת תתייחס אלי".
השופט בקר כתב כי התרשם מכנות עדותה של האישה. אבל לא מצא דרך שלא להרשיע אותה, שכן על פי פסיקת בית המשפט העליון איום בהתאבדות נחשב לאיום ש"מפר את שלוות הנפש", ולכן כעבירה שיש להרשיעה בגינה (ההלכה, אגב, נפסקה נגד גבר שבמר נפשו אמר לעובדת הסוציאלית שרעייתו בנפרד עוד "תיאלץ לבקר אותו בבית קברות". האישה אומנם לא שמעה מעולם את האיום בהתאבדות, אבל העובדת הסוציאלית מיהרה להתלונן במשטרה, ובהכשר בית המשפט העליון האיש הורשע).
השופט שמח לשמוע איפוא כי למרות שהתביעה סירבה לבטל את כתב האישום, היא ייעצה לסנגור לפנות אל היועץ המשפטי לממשלה ולבקש עיכוב הליכים. "איני יכול כמובן לכופף ידה של התביעה ולהוציא מפיה המלצה", כתב השופט, "אולם תחת זו אצרף המלצתי החמה, בגין הנסיבות יוצאות הדופן של תיק זה, לעיכוב הליכים בתיק, וחזקה על היועמ"ש כי מבלי שדבר יפגע בשיקול דעתו, ישים לנגד עיניו המלצה זו".
היועץ המשפטי לממשלה דווקא לא שם, נגד עיניו את המלצת השופט. הוא דחה את הבקשה לעיכוב הליכים, והשופט בקר נאלץ להרשיע. אך גזר עליה את עונש מינימלי, מאסר על תנאי למשך חודש ימים.
לפני מספר ימים דחה הרכב של שלושה שופטי בית המשפט המחוזי בירושלים את ערעורה של האישה על פסק הדין. על פי מיטב האופנה היום בבתי המשפט, שולי פסק הדין מעוטרים במובאות מהמשפט העברי הקשורות לאיום על שופטים, ומקורות תורניים המסבירים את חומרת האיסור על התאבדות. הבטתי בדברי התורה, ולרגע היה נדמה לי שהם מחזירים לי מבט, מבויש מעט.