כבן למשפחה צברית ממוצא מעורב, אשכנזי וספרדי, ששמע בילדותו מוזיקה מערבית ומזרחית גם יחד, אף פעם לא ממש הבנתי את החלוקה התרבותית הזו בין מוזיקה מזרחית ובין מוזיקה ישראלית.
הכול היה בשבילי ישראלי באותה מידה. לפעמים מושפע מהמערב, לפעמים מהמזרח – אבל ישראלי.
לשמחתי, בשנותיי בגלי צה"ל ובגלגלצ (17 שנים ברוטו במצטבר עד עכשיו) הצלחנו לטשטש את ההבדלים האלה. בימים אלו, למשל, שודרו בשתי התחנות אייל גולן, שרית חדד, ישי לוי, דודו טסה והכוויתים, דיקלה, אהוד בנאי וקובי אפללו (כולם ממוצא מזרחי), ויחד איתם שולי רנד, יונתן רזאל, חוה אלברשטיין, עברי לידר, שלמה ארצי ואריק איינשטיין (אשכנזים) – בלי 'גטאות מוזיקליים' ובאותה שעה ממש.
האם יש די מוזיקה ישראלית? תמיד אפשר עוד, ואכן עם הזמן תהיה עוד. האם היא חייבת לכלול מגוון ז'אנרים? בהחלט, היא מגוונת וצריכה להיות מגוונת אפילו יותר. האם צריך להישמר ברדיו שלנו גם מקום למוזיקה בינלאומית, לקלסיקות רוק אמריקניות ובריטיות וללהיטי פופ מערביים, נוסטלגיים וגם עכשוויים? בעיניי, כן. כמאזין לא הייתי מוותר על החיבור הזה.
נכון, מוזיקה לועזית חשובה ומעניינת אותי הרבה פחות מחיבור תרבותי ומוזיקלי שלי לשורשים היהודיים והישראליים, פחות – אבל חשוב. כן, גם אני חלק מהעולם הגדול. נכון, אני – אנחנו – מיוחדים ושונים, ובכל זאת חשוב לי להיות מעודכן ולדעת מה קורה מבחינה תרבותית גם מעבר לים.
עומר בן רובי
מנהל מחלקת השידורים בגלי צה"ל