שתי אינתיפאדות עברנו, ובסיומן הענקנו לערבים פרס על הטרור, האלימות ומעשי הרצח והחבלה.
ויתרנו על שטח, הענקנו להם גם נשק וקיווינו לטוב. בתמורה קיבלנו אלפי טילים על ישראל ותיאבון גדול יותר של הערבים לוויתורים נוספים.
לכן באינתיפאדה החדשה הזו, העלולה לזמן לנו ימים קשים, אנחנו צריכים להחליט שהפעם לא יהיה פרס למעשי הטרור השפלים. לשם כך אנחנו, האזרחים, צריכים להפגין קור רוח ונחישות. ואכן עד כה האזרחים מגלים תושייה ובולמים במהירות מחבלים רצחניים.
אבל אצל הדרג המחליט, נתניהו ויעלון, הדברים שונים. בניגוד לגבורת האזרחים הם מגלים רפיסות, חוסר רצון להילחם, וחמור מכול – חושבים כל הזמן איך לרצות את המחבלים, איך להרגיע אותם. או בעברית פשוטה: איך לתגמל אותם.
זה התחיל מההצהרה של נתניהו שרק חברי כנסת יהודים לא יעלו להר הבית, ורק בגלל הזעם הציבורי הוא תיקן את הדרישה לכלל הח"כים. זה המשיך במתן אישורי בנייה דווקא לערבים בירושלים ובהצהרה בדבר רשימת מחוות לפלשתינים.
גם השר יעלון אינו מפסיק לצטט את מערכת הביטחון ולתמוך בעמדותיה. וכך למרות החלטת הממשלה ישראל מחזירה את גופות המחבלים ומתעכבת בהריסת בתי המחבלים. כצ'ופר מיוחד לימין האריך יעלון בשבוע שעבר את כהונתו של דורון בן ברק, היועץ המשפטי של המנהל האזרחי ושונא מתנחלים ותיק וידוע.
במצב הדברים הזה הופכת הממשלה לצופה מהצד ולפרשנית במאבק בין המחבלים לאזרחים. זה מבטיח ששוב נגלוש לפתרונות מהצד השמאלי של המפה, האומרים ויתורים, ויתורים, ויתורים.
אנחנו נוהגים להתקוטט ברשתות החברתיות עם עיתונאים ושמאלנים ולבקר אותם על עמדותיהם ועל הדברים שהם משמיעים; האם לא הגיע הזמן להפנות חלק מהאנרגיה הזו כלפי הממשלה הזו? זו ממשלת ימין המתנהגת בדיוק כמו שכל ממשלת שמאל הייתה מתנהגת, כלומר פועלת כל הזמן להישאר בהגנה ולקוות לטוב.
האם לא הגיע הזמן ללחוץ על הממשלה לעלות להתקפה? לנקוט צעדים תקיפים יותר כמו החזרת מחסומים, הריסה נחושה של בתי מחבלים, שלילת אזרחות ובמקרה הצורך גם סגר על כפרים שמהם יוצאים מחבלים?
ובאופן רחב יותר, הגיע הזמן שהערבים יבינו שהם מפסידים ממעשי הרצחנות הללו. לכן מעבר לצעדים התקיפים במישור הטקטי צריך לגרום להם הפסד במישור האסטרטגי. הפסד שטח, אישור יישובים חדשים או הפסד כלכלי גדול. אבל בשביל זה נתניהו ויעלון צריכים להחליף דיסקט, ולצערי הרב לא נראה לי שזה המצב. הגיע הזמן לשנות את זה.